הוא כבר רגיל לכל זה, לליטופים הקבועים, לאוכל הקבוע, למיטה
הקבועה, חי כמו מלך הפרחח הקטן ואני,כמו איזה פראיירית -
המשרתת שלו חינם! ממש שפחה!
ככה זה כשהאח הקטן שלי מיילל לאימא שלי:"אני רוצה חתול אימא,
אני רוצה חתול, כזה קטן גור, נו אימא" וכמובן שאחרי שבוע שהוא
נותן לו חלב מקולקל ורוצה לרחוץ אותו, הפקעת שיער הקטנה הזאת
צריכה להיות בהשגחתי. למה לעזאזל?! אני לא ביקשתי את שק
הפשפשים נטול הפשפשים הזה ולמה אין לו פשפשים? כי אני מטפלת
בו, אני! לא אף אחד אחר! שימות כבר הדבר הזה,
בגרויות שאם אני לא אעבור אותן אז "כל החיים שלך תצטרכי לעשות
השלמות.",
עבודה ב"בורגר קינג",
חבר
ועכשיו גם היצור הזה,
השני במספרו אחרי אח שלי הנאג' הזה,
כמובן שכל זה לא מזיז אפילו חצי ריס לאימא שלי שמבחינתה -
"נגה'לה, את מספיק בוגרת בשביל להתמודד עם חתול קטן, זה באמת
כלום.",או לאבא שלי שמבחינתו - "נגה, נו, חתול זה כמו חבר, רק
שהחתול אוכל פחות ולא מבזבז לנו את החשבון טלפון כשאת מדברת
איתו, אולי הגיע הזמן לזרוק את הפרחח הזה, נו איך קוראים לו,
ירון"...
"רונן, אבא, רונן ולא אני לא אזרוק אותו רק כי המוטציה הזו
נכנסה לבית!"
אוף איתם, הם בכלל לא מבינים! איך אני יכולה להסתדר עם הכל
ביחד?! סליחה, אבל אני לא מספיק בוגרת, אני כולה בת 17 וזה
שרונן הוא מה שגורם לנו לעשות קניות פעמיים בשבוע במקום פעם
בשבועיים זו לא סיבה לזרוק אותו, או זה שאין לו שיחות יוצאות
ורק אני מתקשרת אליו שזה בערך כל חצי שעה כי הוא שולח לי
הודעות חירום שבסוף מסתכמות בזה שהוא בא אליי וכרגיל - אוכל,
זו, זו גם לא סיבה לזרוק אותו וזה שהוא נורא השמין מכל זה
והפסיק לשחק כדוריד והוא כבר לא כזה חתיך כמו פעם ואני כבר לא
נמשכת אליו והאמת כבר לא אוהבת אותו זו לא...

טוב, פחות חבר, אבל עדיין -
בגרויות,
עבודה ב"בורגר ראנץ"
ואח קטן וקרצייה,
זה גם יותר מידי בשביל שאני אצטרך עכשיו לטפל בגולם הזה!
אוף! אוף! אוף!

יום ראשון.
המשמרת שלי ב-5 שזה עוד חצי שעה, אין לי אף אחד בבית, ככה שכל
הזמן הזה הייתי צריכה להשגיח על האידיוט הזה, כדי שלא יכנס
מתחת לספה, כי אימא שלי לא רוצה פגרים בסלון וכל זה היה על
חשבון הזמן שאני צריכה ללמוד לפיסיקה! למה משאירים אותי לבד עם
חתול כשאני צריכה ללמוד לפיסיקה? פיסיקה זה קשה! אני אפילו לא
רציתי ללמוד פיסיקה! זה אבא שלי, אז איפה הוא עכשיו שאמר לי
ש"תמיד יהיה לי זמן לעזור לך כשקשה לך העיקר קחי פיסיקה."? חצי
שעה, חצי שעה, איפה אני אשים את הדבר הזה בזמן המשמרת שלי של
ה-4 שעות בלי שהוא יעשה בעיות? אולי... אולי אני אשים אותו
באיזו קופסת נעליים עם כמה חורים וב-4 שעות הוא לא יצטרך לשתות
או לאכול, שישן שם, מה איכפת לי, שיעשה מה שהוא רוצה...
טוב, קופסת נעליים, קופסת נעליים... או.קיי אימא שלי לא תסכים
בחיים שאני אקח ממנה קופסת נעליים, כי כל מה שקשור אצלה
בנעליים זה קדוש... פעם אחת, אני וחברה שלי רעות שיחקנו בנשים
מבוגרות (נו לכל אחת היה ת'שלב הזה בחיים), אז התאפרנו, ניסינו
לסדר את השיער, נעלנו נעלי עקב מהאוסף של אימא שלי ואחרי
שהספקנו לטייל בכל הבית וליפול איתן ולשחוק להן קצת את העקב,
אימא שלי חזרה ובחנה אותנו מלמעלה למטה. עד השלב שראתה את
הנעליים היינו - "מתוקות, איזה חמודות, איציק בוא תראה אותן.",
אבל אז, כשהיא הגיע לנעליים זה היה יותר בסגנון - "מטומטמות,
הרסתן לי אותן!, איך אתן מעיזות? אל תגעו לי בנעליים יותר".
רעות לא חזרה אליי יותר כי היא קצת פחדה, חבל דווקא היינו
חברות טובות...
אוקיי, אולי לאבא יש איזו קופסה... טוב לא נראה לי שיש לו מקום
לאכסן את הנעליים שלו בקופסת נעליים עם כל המקום שאימא תופסת,
רגע, לאיתי הטיפש הזה קנו נעליים של פוקימון בשבוע שעבר, אולי
עוד נשארה הקופסה! הינה, הינה היא, יופי, עכשיו נעשה כמה
חורים, אוף נו מה הוא זז, "תישאר במקום.", קרצייה הדבר הזה, לא
יכול לשבת בשקט, נו אם הוא יזוז עכשיו הוא יזוז גם אחר כך,
אולי אם אני אהפוך את הקופסה הוא לא יזוז... מאיפה יש לו את
הכוח להזיז את כל זה? וואי וואי וואי אני רואה שהוא יעשה לי
בעיות, עוד רבע שעה אני צריכה ללכת לעבודה ועוד לא מצאתי מקום
לכלוא בו את הכדור השעיר הזה... מה גורם לי לחשוב שיהיו לי
צרות?

"תפסיק כבר ליילל"! אמרתי לו כשישב על ידי במושב הקדמי, "תגיד
תודה שאתה לא באיזה ביוב מסריחה עכשיו"!, אוי הבוס שלי הולך
להרוג אותי!!!

או. קיי אז איך אני מוציאה אותו מהאוטו בלי שידעו שהוא איתי?
טוב אני אשים אותו בשקית שלי עם הבגדים, כל כך חסר לו שהוא
שורט לי משהו... אוי לא הינה אורן האידיוט הזה, למה אני תמיד
נדפקת בחיים? דווקא אני הייתי חייבת להיות במשמרת עם המפגר הזה
שתמיד שואל שאלות כל כך דפוקות, עוד מהחטיבה הבן אדם דלוק עליי
ולא קולט שאני לא סובלת אותו, בחיי אנשים לא מבינים רמזים
יותר? אנשים לא מתייאשים? מה רק אני כזאת?
"היי נגה, יש לך חתול בשקית או שאת פשוט שמחה לראות אותי"?
"היי אורן, אומרים את זה רק על בנים מרוגשים אבל עם הצוות שלנו
אני מבינה שזה לא יקרה לך בקרוב." אידיוט. מגיע לו שכולם צחקו
עליו עכשיו, אני לא חצי מרחמת עליו, שיעזוב אותי כבר.

טוב בזמן שאני כאילו מחליפה בגדים אני אמורה למצוא מקום לאכסן
אותו, "מה עשית אידיוט שכמותך"?! מה אני אמורה לעשות עכשיו?
ללכת עם חולצה עם כתם של שתן חתולים?!
או.קיי בזמן שאני אשטוף את זה ואייבש את זה עם המייבש ידיים
אני אחשוב על איפה לשם את הנזק הזה.
"אה... נגה"?
"א... אורן מה אתה עושה פה"?!
"היי מה זה? באמת היה לך חתול"!
"כן, נו אורן, אבל אל תגיד שום דבר אם לא יפטרו אותי."
"או.קיי אבל למה הבאת אותו לפה"?
"די נו זה סיפור ארוך, פשוט תעזור לי למצוא מקום לאכסן אותו."

עם כל הרושם האידיוטי שהוא עשה עליי, אורן היה ממש בסדר בכל
עניין החבאת החתול. לקחנו אותו לשירותים הישנים של העובדים,
שכבר לא ממש עובדים, ונעלנו אותו שם עם קערת מים והמבורגר חתוך
שנפל על הרצפה - בעזרת מגב שחסם את הדלת.
"מאיפה עלה לך הרעיון לנעול אותו עם מגב"? שאלתי את אורן,
צוחקת אחרי ביצוע המשימה.
"אני רגיל לזה, כל פעם שהשכנים שלי היו נוסעים לחו"ל הם ביקשו
ממני לשמור להם על הפינצ'ר הזקן שלהם, וכשלא היה לי כוח אליו,
הייתי נועל אותו ככה בחדר ארונות."
"פשש, כל הכבוד, קבל צל"ש על כליאת חיות בית קטנות."
"כן אה... תגידי, איך קוראים לו בכלל?".
"אה... באמת שאני לא יודעת, זה בדרך כלל, אפס, פקעת שיער,
מוטציה או משהו בסגנון"...
"מעניין, מה אף פעם לא קראתם לו בשם?"
"לא יודעת, אח שלי קורא לו חתולי."
"אז קוראים לו חתולי."
"אבל חתולי זה שם דפוק."
"ואת מחזיקה ממנו כיותר מדפוק?"
"יש משהו בדבריך"...
צחקנו ביחד. אף פעם לא חשבתי שאני יכולה לצחוק עם אורן, הוא
תמיד היה נראה לי כזה לא יוצלח שמנסה להיות שנון וכל כך לא
מצליח לו...
"תגידי נגה, למה מאז שאת מכירה אותי את תמיד היית מתייחסת אליי
כל כך מגעיל"? הוא שאל פתאום.
לא ידעתי מה לענות, זה היה כל כך לא צפוי, לא ידעתי איך להגיב,
וברגעים כאלה אני תמיד אומרת את...
"האמת?, ידעתי שאתה דלוק עליי ואני פשוט סולדת מאנשים
כאלה"...
"מאיפה בדיוק ידעת? אמרתי לך את זה או משהו בסגנון שאת כל כך
בטוחה בעצמך"?
זה היה משפט מאוד מחשיד. אם כבר עברנו את כל זה למה הוא לא
פשוט מודה בזה? אנשים אוהבים את עצמם כשהם חיים בהכחשות?
"לא יודעת, פשוט על פי הנחמדות המוזרה שדיברת  אליי בה"...
"אם היית מקדישה לזה קצת יותר מחשבה, היית מבינה שניסיתי
להתיידד איתך כדי להכיר את שירלי, מה, היא לא סיפרה לך שהזמנתי
אותה לצאת בכיתה ט'"?
"חשבתי שאתה מנסה לגרום לי לקנא בניסיון פתטי שכזה"...
הרגשתי כל כך רע עם עצמי, לפעמים אני לא שמה לב עד כמה אני
מרוכזת בעצמי, למה שהוא ינסה לגרום לי לקנא?
"וואי, אני כל כך מצטערת"...
"אין לך על מה, הירידות השנונות שלך בתחילת המשמרת תמיד היו
מהוות סוג של גיוון לעומת היחס הקר והיומיומי בתיכון."
אאוווצ'... לא ידעתי שאני יכולה לפגוע עד כדי כך בבן אדם, מה
אני באמת כזאת כלבה כמו שאני מרגישה עכשיו?
"אני פשוט רוצה להתחיל איתך עכשיו דף חדש, בלי שום דעות קודמות
ושום הסקת מסקנות שגויות, טוב"?
היחס השונה שקיבלתי ממנו פתאום, בגלל שאפשרתי לו להגיד קצת
יותר משני משפטים לעברי, גרמו לי ממש לצמרמורת בכל הגוף והדבר
הראשון שחשבתי עליו היה לנשק אותו. אז עשיתי את זה.
אחרי כמה שניות הוא נרתע לאחור ושאל "מה זה בדיוק, פיצוי על כל
השנים"?
"פיצוי בשבילי." אמרתי לו.

טוב. שוב חזרנו לאותו מעגל.
בגרויות,
עבודה ב"בורגר ראנץ",
אח קטן וקרצייה
ושוב חבר, עכשיו קצת יותר נורמאלי, אפילו אבא אוהב אותו ועוד
יודע את השם שלו.
וכמובן, חתולי, שצריך לשמור עליו.
כבר דיי התרגלתי אליו, אני גם דיי צריכה להודות לו, בזכותו
התגלית החדשה. אולי אני אפילו קצת אוהבת אותו. גיליתי לאחרונה
שהגבול בין האהבה לשנאה הוא באמת דק. הוא יותר סימפאטי
כשמכירים אותו. הוא גם נחמד כשמלטפים אותו, הוא רך כזה והוא
אוהב כשמדברים אליו בנימה כמו לילדים קטנים מפגרים. "נכון
חתולי, בוא, בוא חתולי, בוא, רוצה חלב? רוצה חלב? היי, אל
תתחיל עכשיו, נו כוס עמאק מה שפכת את זה עכשיו? שיט נו... דיי
כבר תעמוד במקום, תן לי לנקות את זה, נו עוף משם כבר, זוז כבר
קרצייה, תודה באמת שאתה נותן לי לנקות, לא לא, אל תלך עכשיו עם
העקבות בכל הבית! נו מה אני אעשה איתך עכשיו?
איתיייייייייייייייייייי, תביא לי מגב."