רוכבת לאן שהאופניים הירוקים הישנים שלי יקחו אותי... ואם יקחו
אותי מחוץ לפה, זה גם יהיה בסדר... אולי יקחו אותי אל כנרת...

כנרת מתה. כנרת מתה מאנורקסיה, היא מתה מלא לאכול...
תמיד הייתה אומרת, כנרת, שאוכל זה לא מה שחשוב בחיים...
וכשהיינו שואלים מה כן חשוב, הייתה תמיד שותקת.
כנרת מתה. כנרת מתה משנאה, היא מתה מלא לאהוב... תמיד הייתה
אומרת, כנרת, שאהבה זה לא מה שחשוב בחיים... וכשהיינו שואלים
מה כן חשוב, הייתה תמיד שותקת.
כנרת מתה. כנרת מתה מבחירה, היא בחרה שלא לחיות... תמיד הייתה
אומרת, כנרת, שכשאדם בוחר את מסלולי חייו בעצמו, לעולם לא יוכל
להסיר מעצמו אחריות...
תמיד חשבתי שכנרת היא אדם חזק כל כך... אבל היו בה הרבה
מערבולות... בדיעבד, הייתי צריכה לדעת... הייתי צריכה לנסות
לתקן ולעזור... אבל כנרת תמיד נראתה אדם חזק כל כך. היא הייתה
השחור ואני - האפור... כשהייתי מבקרת את כנרת, היינו יושבות על
מרצפות ביתה הקרות בתחתונים ובחזיה, ומעשנות ומעשנות... כנרת
לרוב שותקת, ואני לרוב מספרת בעיות... כנרת הייתה האדם המקשיב,
ואני... מספרת מעשיות.
כל כך יפה הייתה כנרת... זוג עיניים כחולות גדולות, אף סולד
ושיער שחור, חלק כמו משי... אהבתי להביט בה... מן תחושה של
התהלכות במוזיאון... תמיד נראתה לי כמו אחת היצירות שם... מן
פסל של אמן מפורסם, כזה ששמור בתוך זגוגיות, ועליהן כתוב באדום
לוהט "נא לא לגעת"... רק להסתכל, לא לגעת... ובטח שלעולם לא
להתקרב יותר מדי.
לכנרת תמיד היו אינסוף מחזרים, והיא שנאה את זה... ואני - לי
מעולם לא היו מחזרים, וכל כך חשקתי בזה... ההורים של כנרת היו
עשירים כל כך, אבל כסף לא קונה אהבה... ועד שהבנתי זאת, תמיד
רציתי את אמא שלה. כנרת הייתה כליל השלמות, ואני - שמנה ולא
יפה... תמיד רציתי להיות כנרת כמו הכנרת שהיא הייתה... לכנרת
היה הכל. לכנרת גם לא היה כלום... ולי... לי היה כלום, אך בעצם
היה לי הכל. כשכנרת החליטה להפסיק לאכול, לא חשבתי שזה מוזר.
זה היה נראה לי מיוחד... כנרת הייתה אדם שמוקף בלבד... כשכנרת
חתכה את הורידים, חשבתי שזה משחק, שהיא משחקת כדי להראות לי
כמה אותה אוהבים...

אני רוכבת... על האופניים הירוקים... רוכבת לאן שיקחו אותי...
מקווה שרחוק... אולי אעצר לי על שפת הכנרת ואחשוב על כנרת
ההיא... כנרת שתמיד חשבתי שהיא שלנו, והכי הרבה שלי...
היום, אני יודעת שכנרת הייתה זן מיוחד של מלאך שנכחד. מלאך שבא
אליי ושנלקח, אבל את הדרך לעיצוב חיי להראות לי, הוא לא שכח...
והיום, בזכות כנרת אני אוהבת ויכולה גם להפסיק. אני חולקת, אך
יכולה גם להחליק. אני אוכלת, אני בריאה... אני רזה ולפעמים
שמנה.
ובעיקר, אני מגשימה את תורתה של כנרת שטענה שכשאדם בוחר את
מסלולי חייו בעצמו, לעולם לא יוכל להסיר מעצמו אחריות... אז
אני רוכבת אל הלא נודע... אבל תודות לכנרת, חיי בשליטה... ואני
מושכת בחוטי החיים לאן שרק אני רוצה.
כנרת, אם לא היית הולכת לי כמו שהלכת... אם רק לא היית הולכת
לי כך...

תמיד אוהבת אותך.
ואת מה שהוביל אותך להפסיק עם הכל, את מה שהוביל אותך להפסיק
לסבול. כנרת, רק היום אני מבינה, ודעי לך שאם היום היית לצדי
הכל היה אחרת, כי הייתי לך אומרת שכן, אנחנו מושכים בחוטי
החיים ולעולם לא נוכל להסיר מעצמנו אחריות, לא ממה שעשינו נכון
ולא מהטעות, אבל את, כנרת, עזבת את החוט, ואם היית פה לצדי
עכשיו, הייתי מנסה לעזור לך לרפא את עצמך, כי משכת בחוטים
ולקחת אחריות כשלא חשבת בבהירות, ולא הייתה לך זכות לעשות כזאת
שטות... ולקחת לי את כנרת...