חורף, גשם בחוץ ורוחות מרוגזות מעיפות שמאלה וימינה עצים חסרי
אונים שנשברים ונופלים לרגלי השמיים הקודרים והמאיימים.
השעה 21:05, בבית משפחת שטינברג. נועה בת ה-14 שוכבת במיטתה,
לבושה בכותונת לבנה ופרחונית, וישנה. או לפחות מנסה... משהו
מפריע לה להרדם, משהו מפריע לה לעצום את עינייה ולחלום. לפתע,
רעשים קלים מזיזים ומרעידים את כוס המים שליד מיטתה. נועה קפצה
ממיטתה בפחד. הרעש הפסיק, ואז שוב. רעשים קלים של מים הזורמים
בצינורות הניקוז מעל חדרה מרגיעים אותה במקצת.
בום! ברק שהעיר לשנייה מהירה את חדרה גרם לה להבחין בדמות
חשוכה, גבוהה במקצת ומפחידה שעומדת בחדרה. רעם. הרעם הפחיד
אותה עוד יותר. היא הולכת סחור סחור ומנסה למצוא פנס או נר
להדליק. שום דבר. כאילו נעלמו מחדרה באופן משונה. כאילו נועדה
להישאר בחושך.
עוד ברק גורם לה להבחין שהדמות החשוכה נעלמה מפתח החדר והרעם
גורם לה לפחד עוד יותר. הדמות התקרבה למיטתה בצעדים חרישיים
וקטנים ונראה כאילו היא צולעת. לפתע, נועה מבחינה שהדמות
המסתורית מורידה מראשה כובע ומעניקה לה אותו. היא מושיטה את
ידה אל הכובע ורואה שידה של הדמות מלאה שריטות וכתמי דם,
והכובע שחור, מלוכלך ומרופט, ונראה שעברו עליהם דברים רבים.
ברק! הברק השלישי נותן לנועה את האפשרות לראות את פרצופה של
הדמות. פרצופה שרוט וחבול, חיוכה עקום ונראה שממזמן לא חייכה,
עינייה עגולות ושחורות, שחור עמוק כל כך, שאפשר לטבוע בעינייה
ולעולם לא לצאת, דבר שהפחיד מאוד את נועה. היא התיישבה על
המיטה, כמה סנטימטרים ליד נועה, הניחה את ידה על ראשה של נועה,
והתחילה לדבר: "שלום לך נועה", היא אמרה, ונועה הרגישה כאילו
הקול שיצא מגרונה של הדמות חותך את ורידייה. "איך קוראים לך?
איך את יודעת את שמי?" נועה גמגמה ושאלה בפחד... האמת, שהיא
הייתה מעדיפה לא לדעת... "אין לי שם, אבל רבים קוראים לי מלאך
המוות, ואני יודעת את השמות של כל האנשים שאני אמורה לקחת
איתי". היא תקעה את ציפורנייה החדות בגבה של נועה, ונועה
הרגישה את המוות מתפשט בגופה, זורם בכל איבר בגוף. לפתע ראתה
אור לבן מגיח מהחלון. "בואי איתי", היא אמרה לנועה בקול מלטף,
שהיה שונה מהקול הקודם שלה, "הגיע תורך לעבור לעולם אחר".
נועה, שכמעט לא יכלה לדבר, הרגישה שהיא משותקת לגמרי. עד כמה
שרצתה לבכות, כל נסיונותיה כשלו. הכותונת היפה שלה, מקושטת
פרחים, הייתה מלאה בדם, ובמקום לבן שינתה צבעה לשחור מחריד.
הכובע שהעניק לה מקודם, שימש כדי להסתיר את פנייה.
בום! רעם.
נועה התעוררה. הכל היה חלום, חלום מפחיד מאוד, חלום אמיתי כל
כך... היא משכה את שמיכתה אליה ומצאה מתחת לשמיכה כובע שחור
ומרופט, כמו זה שהיה בחלום. היא פרצה בבכי. אבל הבכי שלה היה
שונה; במקום דמעות יצא לה דם מהעיניים. היא חמקה לשרותים ונעלה
את עצמה, מילאה אמבטיה במים שנשפכו קצת על הרצפה. כמו משותקת,
המשיכה נועה למלא את האמבטיה עוד. היא נכנסה עם הכותונת
למים,כשהברז עוד מטפטף את דמעותיו אל הקרקעית, והטביעה את
עצמה...
היא מתה.
החלום התגשם.