"היום...היום הייתי ממש חברותי, ועזרתי לאישה זקנה לחצות את
הכביש" אמר אמיר, כשחיוך רחב מתפשט על פרצופו.
"יופי אמירוש, כל הכבוד לך." ענה לו הדוקטור, מנסה להישמע
מתעניין, אך קולו החדגוני והמונוטוני חשף את חוסר העניין שלו.
"אבל באמצע הכביש, הופיע גארי ו..."
"רגע, מי? מי זה גארי?" שאל הדוקטור, שניעור פתאום לחיים, בלי
משים לכך שקטע את משפטו של אמיר.
"נוווו...גארי! המלאך השומר שלי!" ענה אמיר בחוסר סבלנות, מחכה
בקוצר רוח להמשיך את סיפורו. "אחרי שהוא הופיע הוא אמר לי
לעזוב מיד את הזקנה ולבוא איתו מהר כי יש לי שליחות חשובה
לעשות, וכשחזרתי ראיתי את האישה הזקנה שוכבת על מיטה בתוך
מכונית גדולה..." אמיר כיווץ את עיניו וגילה מבט זועם במקצת.
"ולדעתי זו ממש חוצפה, ככה לבקש ממני לעזור לה לחצות את הכביש
כדי לספק את הרצון החברתי שלה, וברגע שאני הולך היא קוראת
למכונית שלה, כדי לשכב שם במיטה בנוחות ולנסוע לאן שהיא רצתה
לנסוע! זה ממש ניצול בני אדם! זה לא מוסרי!".
הדוקטור הביט באמיר למשך זמן מה ואחר כך הניד בראשו לשלילה,
כדן את האדם להמשך עתידו. "אני חושש שנאלץ לשים אותך בהסגר,
אמיר" אמר לבסוף הדוקטור.
"אבל... אבל" מלמל אמיר בפחד, "אתם עדיין תביאו לי ספרים נכון
ד"ר אורן?". "ברור, ברור" ענה לו הדוקטור כשחיוך קלוש עולה על
פניו כאות להסכמה. "יו...יופי" חייך אמיר בחזרה.

כשנכנס אל התא שלו, ביחד עם ספריו, התיישב לו אמיר על ריפוד
התא בפינת החדר, בדיוק מתחת לחלון החסום בסריגי מתכת שאמיר
ניסה מדי פעם ללעוס, במיוחד כשהרופאים באו כדי לקחת אותו
לטיפול. הם קראו לתופעה שלו "הפרעה פרו-טראומטית עם התקפי
השתוללות פסיכוטיים" - הגדרה שמאוד הצחיקה את אמיר. הוא החל
לדפדף בעמודי הספרים במהירות, נותן לידיו להנחות את עיניו,
בזמן שהוא מתרווח על הריפוד.
הספר שאותו קרא היה "דרמה ומשחק ביד יוצרת", ספר שהלהיב את
אמיר מאוד.
הוא אהב ספרים, והוא אמר לרופאים שהספרים אוהבים אותו גם, אבל
רק למעטים מביניהם הוא אמר שבעצם הספרים רק מחבבים אותו, דבר
שהעציב אותו מאוד. "הם אומרים שאני אגרסיבי מדי כשאני מדפדף
בהם" הוא היה אומר לאחד הרופאים בעוגמת נפש, מחכה לתמיכה
הנפשית שלא איחרה לבוא.

חוץ מהספרים המשתנים שהגיעו לידיו של אמיר, שגרת החיים שלו
בתוך ההסגר הייתה חוזרת על עצמה באותה צורה משעממת לרוב
האנשים: יקיצה, ארוחת בוקר, אימון, טיפול, ארוחת צוהריים, שנת
צוהריים, טיפול, זמן חופשי, ארוחת ערב ושינה - אך לאמיר זו
הייתה התגלמות הפשטות וניצול זמן מקסימלי-יותר מכך הוא לא היה
צריך.

קול צעדים הרחיק את ריכוזו של אמיר מהספר. "זמן לארוחת ערב"
הוא מלמל לעצמו חרישית. הם הניח את הספר וקם על רגליו, מתהלך
בחוסר שיווי משקל לעבר פתח היציאה מהתא. הדלת נפתחה ומגש מלא
באוכל הוגש לאמיר. הוא חזר בשקט אל מקומו והחל לאכול עם יד
אחת, כשהיד השניה מרימה שוב את הספר.
"עוד יום נגמר לו" חשב אמיר בזמן שהכריזו על כיבוי האורות,
"ואני כבר חופשי".
עיניו נסגרו בשלווה, והוא נכנס לשינה עמוקה.