אני מרגישה שאם אני אזוז, אפילו כדי להביא את השלט של
הטלויזיה, אני שוב אפרוץ בבכי.
הדמעות משחזרות את עצמן, ואותה תמונה שלו, מעליי, מטייל בתוכי
במבט מתענג ואוהב, מרצדת לי במוח.
מנסה בכוח לסבול, כי אז אולי הסבל ייגמר מהר, אבל הוא רק מתעצם
וגדל, וחודר לכל איבר ואיבר בגוף, כמו כדור ברזל ששוקל מיליון
טון, ומחליש את כל הפנימה ואת כל הבחוץ, ואני רק רוצה לישון
ולא לקום.
מנסה להבין אותו, לשחזר צעדים, אולי הכל עמד מולי ופשוט לא
ראיתי? אבל חומה שחורה עומדת מולי וחוסמת את עיניי, כמו מסך
קולנוע לאחר שנגמרה ההצגה.
כל כך רוצה לגעת בו, בחזה שלו, לשחק בשערות הקטנטנות
המתפתלות, לצחוק לו על הפופיק, לנשק את הפטמה שמזדקרת קלות.
רוצה שהוא ייגע בי שוב, יעביר מגע עדין ואוהב על שערי ויסתכל
לי בעיניים.
כל כך רוצה להיות ביחד, לא רוצה להיות לחוד.
אני רוצה חיבוק שלו, ונשיקה רק שלו, ועוד דמעה חונקת את הגרון,
והרגשה של חוסר אונים עוטפת אותי, חתיכות הלב השבור ממשיכות
להיסדק באיטיות צורמת,
פתאום הסוף נראה כל כך קרוב.
11/6/05 יומיים אחרי הפרידה |