אתה כמו עץ, איתן.
לופת את ידי הקטנה בחיבוק של דוב, שמקורו בשורשים עמוקים
באדמה, השומרים אותך יציב, תמיד בשבילי. כולי מתכרבלת בין
איברי גופך, מרגישה שם תמיד מוגנת. ואתה מנשק את ראשי, ממולל
את שיערי בין אצבעותיך, כמו אז, בלילה החשוך ההוא, כשהינו רק
שנינו, על אף האלפים מסביב.

ולפעמים היאוש הוא זה שלופת אותי, מחליף את ידייך בחיבוק ההוא
שלא רצית להפסיק, אז, כשלא רצית להרפות. וזו לפיתה של מוות, לא
של חיים. והגעגוע קורע אותי מבפנים. רק לראות אותך - ולו לשניה
אחת, לחצי מבט חטוף - הרצון העז כמעט פוקע מתוך גבולות גופי,
מתוך מגבלות הסביבה, מאיים לפרק אותי לאלפי חתיכות קטנטנות.
ותמיד בבוקר זה הכי נורא, כשנוסעים את הנסיעה האינסופית, וכולם
עייפים מכדי לדבר, אז אתה חומק לתוך מחשבותי. והחיוך הזה שלך
מתגלה לנגד עיני, ואני מסרבת להביט, מפחדת להתגעגע יותר מדי.

ואני יודעת וכבר אמרו לי, אל תיכנסי לזה, הוא רחוק, הכל
רחוק... מדי. אבל אני אמרתי ועדיין חושבת, שאי אפשר לשנות את
מה שאני מרגישה, אהוב שלי.



תראה מה שאתה עושה לי...