מובנו של העולם חייב להימצא מחוצה לו.
                                                           
                           (ויטגנשטיין).

הסופר דגלס אדאמס מתאר את כדור הארץ ככוכב לכת אשר בו "מרבית
האנשים לא היו מאושרים במשך מרבית הזמן."  באותו מקום הוא
מוסיף כי רבים הוטרדו בבעיה זו של חוסר האושר וכי ורבים ניסו
להעלות לה פתרונות. אולם "מרבית הפתרונות עסקו בפיסות נייר
קטנות וירקרקות ודגלו בהעברתן ממקום למקום- רעיון מוזר למדי
בהתחשב בעובדה שהאנשים הם אלו אשר לא היו מאושרים ולא פיסות
הנייר."
ובכן, בני האדם אינם מאושרים. ניתן אף לומר כי חלק ניכר מהם
הנם אומללים. ללא קשר לדיכאון כתחושה אופנתית, וללא זיקה להקשר
חברתי או פוליטי מסוים, הרי אנשים רבים - בני כל החברות וכל
המעמדות - חשים חוסר שביעות רצון מן העולם. העולם נתפס כמקום
שהוא לא טוב. החיים אינם מתנהלים כפי שהיו צריכים להתנהל.
כמובן שרבים משוכנעים כי סיבת אומללותם ידועה להם היטב. על פי
סברתם, אם רק פרט כלשהו בחייהם ישתנה- מיד ידעו הם אושר מושלם.
אם רק יחול שינוי כלשהו במצבם הכלכלי, האישי, הבריאותי או
החברתי, הרי שכל הבעיות ייפתרו. אולם, אחדים מתחילים לחשוד
שאין הדבר פשוט כל כך. מתבוננים הם על האנשים אשר בעיותיהם
נפתרו - והנה גם הם אינם מאושרים. מתחילים הם לחשוש שמא הגורם
לאומללות הנו עמוק יותר. שמא מקיף הוא את המין האנושי כולו- או
לפחות רובו - במרבית התקופות ובמרבית המצבים. שמא דרוש כאן
פתרון מהותי יותר.
במבט ראשון, הפתרון הקשור בפיסות הנייר הירקרקות איננו כה
מופרך כפי שהוא מצטייר לעיל. גם אם נדחה את התזה המרקסיסטית
הגורסת כי מקורן של תחושות הניכור והבדידות של העידן המודרני
הנו ביחסי הכוחות הכלכליים בחברה, הרי אף על פי כן קשה להכחיש
כי חלק ניכר מן הבעיות בעולמנו מקורו בסיבות חומריות. כאשר אנו
בוחנים את הסיבות לאומללות בעולם, הרי שהגורמים הבולטים ביותר
הנם הרעב, העוני, המחלות והאלימות. בעיות אשר הנן פועל יוצא של
מציאות חברתית ושל נחשלות כלכלית. אמנם, גם אנשים עשירים
ושבעים אינם מרוצים מחייהם בדרך כלל. אולם ניתן לטעון כי אלו
הן 'צרות של עשירים'. ראשית כל יש לטפל בבעיות החמורות באמת:
בחוסר השוויון, במחסור, בבערות ובמלחמות. ראשית יש להציל את
הילד האפריקני הגווע ברעב, את האסיר הנמק תחת משטר של טרור
ודיכוי, את חסר הבית המוטל ברחוב. רק לאחר מכן ניתן יהיה לעסוק
בתחושות הדיכאון והשעמום מהן סובלים אנשים עשירים, משכילים
ובריאים בעולם המערבי. על פי תפיסה זו כל ניסיון לעסוק
בהרהורים מטאפיסיים בדבר טעם החיים והחיפוש אחר האושר, בעוד
מרביתו של העולם נמקה תחת עוולות ומעשי רשע, הרי שהוא התפנקות
מצועצעת ותו לא. עצימת עיניים והתעלמות מן הבעיות האמיתיות של
העולם.
אולם זוהי גישה מטעה. כאמור, תחושת האומללות הנה משותפת
לעשירים ולעניים, לשולטים ולנשלטים. אין זוהי אך התפנקות של
אלה אשר יש להם הכל. מדובר כאן בדבר מה מהותי יותר. האומללות,
חוסר שביעות הרצון, הנה תכונה מהותית של הקיום האנושי. לעולם
יהיו סיבות לסבל. גם הקבצן קטוע הרגליים בסמטאות בומבי, וגם
הצעיר המערבי אשר לא מוצא את מקומו בעולם, שניהם סובלים. שניהם
מתקשים לשאת את החיים. הפיכת העניים לעשירים או הפיכת החולים
לבריאים, אין משמעה העלמת האומללות או הענקת אושר. משמעה לכל
היותר הקטנת מינון הייסורים. אולם עדיין החיים יהיו מורכבים
בעיקר מייסורים. ניתן לדמות את מצבו של האדם בעולם למצבו של
חולה סופני אשר מתעוות מכאבים. באמצעות כדורים מטשטשים ותרופות
הרגעה רבות עוצמה ניתן להפחית את כאביו. אולם השאלה המתבקשת
היא לשם מה. לשם מה יש להחזיקו בחיים - אם כל אשר נותר לו הוא
עוד מספר שעות של ייסורים. לשם מה הטורח, לשם מה המאמץ, אם
המרב  אשר החיים יוכלו להעניק לו הוא מינון מעט נמוך יותר של
ייסורים. דומה כי זהו הדבר אשר מעצים יותר מכל את הסבל, הדבר
המעצים אלפי מונים את הכאב אשר בכל תלאות החיים - ולו הפעוטות
ביותר - היעדר המשמעות. היעדר הטעם לכאב. ידועה אמרתו של ניטשה
כי "מי שיש לו מדוע- ביכולתו לשאת כל איך." ניתן לומר כי
בעייתו של האדם בן זמננו היא כי אין לו שום מדוע. על כן כבר
אין ביכולתו לשאת עוד שום איך.
יתרה מכך. אם נבחן את כל הערכים הנפוצים בימינו הרי נגלה כי
כולם הנם ערכים שליליים. שלום משמעו שלילתה של המלחמה. סובלנות
משמעה שלילתה של השנאה. חופש משמעו שלילתו של הדיכוי. כל
הערכים של החיים המודרניים מבוססים הם על שלילת הרוע. אין שום
טוב אשר יש לשאוף אליו. ישנו רק רשע אשר יש לברוח ממנו. להלחם
בו. לא ניתן להצביע על שום ערך חיובי, על שום טוב לכשעצמו.
הטוב היחידי בעולם זה הנו הפחתת כמות הרוע. הקטנת הסבל. אולם,
ככל אשר נרבה להילחם בסבל, הוא אולי יקטן אך לעולם לא ייעלם
לחלוטין. חיי האדם עדיין יהיו מלאים  בו. אף לא אחת מאותן
תפיסות ערכיות יכולה להצביע על סיבה כלשהי מדוע יש להמשיך
ולשאת בנטל החיים. מדוע יש להתמודד עם הסבל. קשה להתעלם מן
המחשבה הטורדנית, האומרת כי אם המקסימום אליו יכול לשאוף האדם
הנו הקטנת הסבל, כי אז ניתן להקטין את הסבל עד לאפס, באמצעות
מספר לא גדול של פצצות מימן מכוונות היטב.

אם כן, הבעיה איננה הסבל. את הסבל והקשיים ניתן לשאת לכשעצמם.
הבעיה היא חוסר המשמעות של הסבל. היעדר המטרה אשר לשמה ראוי
לסבול. מעבר לכך, גם אם ניפטר מן הסבל לחלוטין, גם אם ניצור
עולם סטרילי, הרי גם אז לא נפתרה הבעיה. עדיין תיוותר בעינה
השאלה לשם מה. לשם מה יש לקיים את החיים. לשם מה לקום מדי
בוקר. לשם מה לעמול. לשם מה לשרוד. אם המקסימום אשר יכולים
החיים להציע לנו הוא את הקיום עצמו, אם כך לשם מה המאמץ? גם
אדם אשר במשך כל חייו מצליח לחמוק מן הצרות והייסורים, הרי
בסופו של דבר חייו מסתיימים. איזו תועלת יצאה לו מכך בסיכומו
של דבר? מה הטעם באותו מאמץ אדיר המושקע בשימור החיים, מאמץ
אשר נידון מראש לכישלון?
ובכן הבעיה המרכזית הנה חוסר הפשר של החיים. חוסר המובן שלהם,
היעדר המשמעות. לא ניתן להצביע על כל מטרה אותה הם משרתים, על
שום נקודה אליה הם שואפים. הבה נדמה לעצמנו מפעל אדיר ממדים.
יש בו מכונות מתוחכמות להפליא, מערכות עצומות ואינספור פסי
ייצור. אלפי פועלים עובדים בו. ישנם בו פועלים שחורים, כאלו
אשר עובדים בפרך, יומם ולילה על המכונות. ישנם מנהלי עבודה,
אשר מלאכתם קלה יותר. ישנם שומרים ופקחים, אשר כל עבודתם
מסתכמת בעיקר בישיבה באפס מעשה. ישנם גם מנהלים בכירים, כאלו
אשר מרכזים בידיהם כוח והשפעה, ולעיתים אפילו נהנים הם
מעבודתם. אולם ישנה בעיה אחת. לאיש אין מושג מה מייצר המפעל.
אחדים אף מתחילים לחשוד שמא אין הוא מייצר דבר. כל המערכת
העצומה אך ורק מתחזקת את עצמה. כמות אדירה של אנרגיה מושקעת
באי עשיית דבר. כל עובדי המפעל, מן המנכ"ל ועד אחרון הפועלים,
למעשה הנם מיותרים. איש מהם איננו נחוץ. ובתנאים כאלו, כאשר
מרבית העובדים אינם מרוצים מעבודתם - ולמעשה גם אלו אשר חשים
סיפוק, ברגע בו יגלו כי אין המפעל מייצר דבר הרי שמיד יאבדו את
תחושת הסיפוק- האם לא יהא זה מתבקש לשקול את סגירתו של המפעל?

כמובן שיהיו אשר יטענו כי אין זהו המצב עבור כל האנשים. ישנם
רבים אשר לחייהם בהחלט יש ערך. רבים אשר חייהם אינם מתבזבזים
לריק. ישנם אידיאליסטים אשר מקדישים את חייהם למען מטרות
נעלות. ישנם הומניסטים אשר מקדישים את חייהם למען המין האנושי.
ישנם סתם אנשים אשר מקדישים את מרצם וזמנם למען ילדיהם ולמען
הדורות הבאים. כל האנשים הללו אינם עוסקים אך ורק בהישרדות.
עמלים הם למען משהו אשר הוא חיצוני להם. למען דבר מה אשר ישרוד
אחריהם ואשר יעניק לחייהם משמעות. לחיים כאלו, יהיו אשר יטענו,
אכן יש ערך.
האמנם? הבה נתבונן לרגע באותן המטרות אשר להן ראוי להקדיש את
החיים. כאמור, מצב האומללות וחוסר הערך משותף הוא לכל בני
האדם. אדם אשר מקדיש את חייו למען המולדת, למען החברה או
המהפכה, הרי שבכך אולי יוכל לשפר במשהו את חייהם של האנשים.
הוא לא יוכל להעניק להם אושר. הוא לא יוכל להעניק להם משמעות.
אם כך גם חייו שלו, חיים אשר מוקדשים למען הציבור, נעדרים הם
משמעות. כך גם אנשים אשר מקדישים את חייהם למען הזולת, למען
העתיד או למען משפחתם. כדי שיהא ערך כלשהו לקורבנם, מן ההכרח
שלחייו של אותו זולת יהא ערך עצמי. אם חייהם של בני חברת העתיד
יישארו חסרי ערך, אם כך גם האדם בן זמננו, אשר הקריב את חייו
למען אותה חברה עתידית, חי חיים חסרי ערך. אם נשוב לדוגמת
המפעל, הרי אם המנכ"ל הנו מיותר, הרי שגם מזכירת המנכ"ל
מיותרת. אם אין כל ערך לעבודתם של הפועלים הרי שאין גם שום ערך
לעבודתו של המזנונאי אשר תפקידו להכין להם את ארוחת הצהרים. אם
ישנו ערך אמיתי, הרי שחייב הוא להימצא מחוץ למפעל. מחוץ למערכת
כולה. שכן אחרת, נותרים אנו אך ורק עם אוסף של פרטים חסרי
תועלת, אשר כל אחד מהם מקיים את רעהו ומקוים על ידו.

אם נסכם, הרי שיוצא שכדי שיהיה לחיים ערך כלשהו, כדי שהקיום
יהא שווה את המאמץ, הרי שמן ההכרח כי תהיה מטרה. מטרה אשר
איננה חלק מן הקיום. דבר מה חיצוני לעולם, אשר העולם כולו
מהווה אמצעי עבורו. כמובן שבכל זה אין שום חידוש. לכל אורך
ההיסטוריה היו שיטות רבות אשר תפסו את מטרתם של חיי האנוש
כמשהו מעבר להם, כאידיאל אשר הוא מעבר לעולם. היו ביניהן שיטות
דתיות, מטאפיסיות, מיסטיות ועוד. למעשה, כל אדם אשר יקדיש
לחייו מחשבה מספיקה יוכל לצייר אותם לעצמו כאמצעי לדבר מה אחר,
לדבר מה אשר הנו מחוצה להם. אולם ישנה בעיה אחת. כאמור, על מנת
שערך כלשהו יוכל לספק הצדקה לחיים, עליו להיות חיצוני להם.
עליו להיות חיצוני לעולם. אולם, מטרה כלשהי אשר הומצאה על ידי
האדם, במטרה לפתור את בעיותיו ולשחררו מתחושת חוסר המשמעות,
בשום אופן אינה יכולה להיחשב כנמצאת מחוץ לעולם. ברגע בו
האמונה הנה אך קונסטרוקציה אשר נוצרה בידי האדם, הרי שהיא חלק
מן המערכת, ובתור שכזאת אינה יכולה להצדיק את המערכת כולה.
בכדי שמערכת ערכים כלשהי תוכל להעניק ערך עצמי לקיום, בכדי
שמטרה כלשהי תוכל להעניק לחיים פשר ומובן, עליה להופיע בפני
האדם כמשהו אשר איננו תלוי בו. כדבר מה אשר אין הוא תוצר של
רצונו וצרכיו. במובן מסוים האמונה צריכה לכפות את עצמה על
האדם, ללא כל אפשרות של התנגדות. רק כך יוכל הוא להיות סמוך
ובטוח כי אין היא אך ספקולציה פרי רוחו. רק אמונה כזאת תוכל
להעניק משמעות למכלול החיים כולו. רק היא תספק לו מניע לחיות
ומטרה אשר למענה ראוי לשאת בנטל הקיום.