ללנסלוט.
כשהתחברתי לרשת הבוקר, כמעט ופיספסתי. בקצות האצבעות, בשולי
הנחיריים ועל קצה הלשון נשארה תחושה של משהו; כמעט וישנו, כמעט
ואינו. אחרי מספר דקות, כשגברה בי אי הנוחות, הקשבתי
לאינטואיציה, והחלטתי לבצע נוהל התחברות מחודש. ושם היו המלים
מולי: קונקשן אסטבלישט, פליז אנטר נטוורק פסוורד.
הדמעות הציפו אותי, רוגשות זולגות זורמות, צוללות עד מעמקי
עצב, שיכולתי מראש להתכונן אליו, אילו הייתי מודעת יותר לעצמי.
כשהפסקתי לבכות יכולתי לחוש ניחוח קלוש של פריחת שקדים מרירים,
ואולי רק דימיתי?
לנסלוט.
כל כך הרבה פעמים ניחם אותי בזרועותיו, ומעולם לא נפגשנו.
הפעם הראשונה בה לכד אותי, הייתה כשהייתי באמצע שנות העשרים
שלי. עבדתי על פיתוח מערכת שתאפשר לי להתחבר לרשתות מחשבים
מוגנות תוכנה על ידי מעקף ההפשטה הוירטואלית ותקיפת הרבדים
הבסיסיים. הלך המחשבה שרווח בימים ההם היה, שמערכות ההפעלה
מסוגלות לטפל בפורצים מזדמנים, ורמת החומרה נשארה פרוצה באופן
שממש התחנן לגנב.
לא גרמתי נזקים כבדים. התרכזתי בהוכחת היתכנות, על ידי שינוי
הודעות השגיאה כך שיהיה לקוד הבינארי שלהן מובן הקסדצימלי.
ניתן לכתוב הרבה באותיות מעטות. כמובן שהשארתי רק סימנים
שישעשעו אותי. לדוגמה במערכת הזמנת פיצות של חברה מוכרת שיבשתי
את הודעת השגיאה בעת הכנסת כרטיס האשראי כך שהודעת ההקס תיתן
ABadDeed2FeedDad
השתעשעתי והייתי מרוצה מעצמי. עמדתי על סף הדגמת היכולת
למשקיעים חיצוניים, והתלבטתי בין פנייה לגורמים מהצד הנכון של
החוק או מהצד הרווחי. החיים היו מסקרנים וכל החלונות פתוחים
בפני.
באחד מאותם ימים גלשתי למערכת של אחד ממשרדי הממשלה. המשרד
לאיכות הסביבה, אם זכרוני אינו מטעני. כרגיל ניצב מולי שער
הברזל האופייני לארגונים ממשלתיים. לכודים בסבך הקונספציה
המוטעית שלהם, הניחו שהגנה בשער מספיקה, ולא טרחו לברר אילו
פרצות השאירו אחריהם המתכנתים כגישה אחורית.
הן תמיד נמצאות שם, אותן פרצות. מעצם המבנה של מערכת שאינה
מושלמת ביום אחד, או על ידי אדם אחד. הפרצות בקוד מאפשרות
למנהל מערכת לשנות ולעדכן. אבל מאפשרות גם לפורצת כמוני להדחק
פנימה ללא שימוש באמצעים הרסניים דרסטיים.
חיפשתי את החור בגדר, ומצאתי אותו במרחק לא גדול מהשער. כמעט
תמיד יכולתי להסתמך על כך שהמתכנתים ידאגו להניח את הפרצה
בסמוך לשער הרשמי, כך שמי שידע מה הוא מחפש יוכל למצוא ללא
מאמץ. בקוד זה ודאי נראה כמו משתנה סתמי, הצבה תמוהה חסרת
מטרה. בעולם הוירטואלי הייתה לזה צורה אחרת; ערימה של עלים
המכסה פתח ביוב, שוחת חפירה של שועל החוצה את הגדר. אחת היא לי
מה הצורה, אני יכולתי לזהות ולנצל אותן פרצות לצרכי חדירה לאתר
המבוקש.
שיניתי מתאר גוף. בניתי לעצמי דמות של כלב תחש וחמקתי דרך
הפרצה, מכשכשת בזנבי בעליצות תוך טפיחת שכם עצמית. מיד כשהייתי
בתוך המתחם הממשלתי התחלתי לשבש מערכות באופן מינימלי, להשאיר
סימני הרס קטנים. בעולם הוירטואלי היה קל לנצל את התחשיות שלי
ולהשאיר ערימות קטנות של גללים על הדשא המטופח והמלוקק, וזה
בדיוק מה שעשיתי. בהפשטת התוכנה שמעל לבשה ערימת צואה אחת דמות
של הודעות שגיאה לאזרחים על אחריותם להסרת אנטנות סלולריות
מחדרי האמבטיה שלהם, וערימה אחרת גרמה להדפסת נתוני זיהום
האויר בגוש דן בסינית דוקא.
כפי שכבר אמרתי, העולם היה בכיסי, וכל הדרכים נפרשו מאירות
פנים לרגלי.
ממרכז הדשא התחיל להתקדם לכיווני שומר, שלא הבחנתי בו קודם.
העפתי מבט לעברו, והחלטתי שמדובר בתוכנת בינה מלאכותית מהסוג
הנחות ביותר, מאלו המזהות סוג מסויים של הפרעה, ודואגות להשמיד
אותה. החלטתי לעזור לו לחסל את כלב התחש המציק, ושיניתי את
הצורה שלי לפרפר, נהנית מקלילות האויר על כנפי הדקות. מזג
האוויר ששרר באתר של אותו משרד ממשלתי היה אחד מאותם ימים
אביביים שהתפרסמו בשלהי המאה העשרים, לפני זיהומי האוויר
הגדולים של המאה העשרים ואחת: שמש שפיזרה אור רך כפלומה, מתוק
וניגר כמו חלמון בביצת עין רוטטת.
חיכיתי שהשומר יתעייף מחיפושיו, ויעבור לשכונה אחרת. תוכנות
הבינה המלאכותית תמיד התברכו באלגוריתם שצייד אותן במוצא
מהלולאה, למקרה שלא יצליחו למצוא את הפיל במדבר סהרה.
תוכניתנים נוהגים לחשוב באופן דומה מאד זה לזה, ומעולם לא
התקשיתי לתמרן אנשים כאלו, או את יצירי כפיהם.
לכן לא צפיתי את הרשת שהוטלה עלי. ניסיתי לחבוט בכנפי למולה,
אך רשת הפרפרים לכדה אותי והתחילה להתהדק במהירות. הוא לא אמור
היה לתפוש אותי, הוא היה אמור לנסות להרוג. ובכלל השומר היה
אמור להתעלם מהפרפר שראה, משום שהיה אמור לחפש עקבות של כלב.
אמור אמור אמור. רשת הפרפרים הייתה כל כך לא צפויה שהשאירה
אותי לזמן קצר חסרת אונים.
התעשתי, והפכתי עצמי לחתולה, קורעת את הרשת בציפורניים ושיניים
חדות, וקופצת ממנה והלאה אל הדשא בדילוגים קצרים והתגנבות
שקטה. הפעם ידעתי שהשומר יגיע באופן כלשהו. הבינה המלאכותית
הזו הייתה נבונה להפליא. בלשתי אחריו לכל עבר. חוץ מאשר בשמים,
משם הופיע בצווחה חדה משק כנפיים הרוח הקרה המקור המתהדק טופרי
החוויאי המתעקלות על עמוד השדרה המתפתל שלי ומרסקות אותי
לשברים של תודעה חלחלה.
המרתי את עצמי לכר של דשא. ניתקתי מעצמי מודעות, והתרכזתי
בתחושות ירוקות של תנועות ברוח, סיבוב פיוניות אל מול השמש,
בלי לצפות לכפות רגלים יחפות, בלי לכאוב גבעולים מתייבשים.
להסתתר בחיים-לא חיים. לא העזתי לחשוב שכך אמלט, התרכזתי ב-לא
לחשוב. אבל מול הפרה מעלת הגירה שהתקרבה אלי, כשעשבים בולטים
משני צדדיו של פיה, הייתי מוכרחה לשנות אסטרטגיה שוב.
החלטתי לאיים על השומר. אפילו לא יודעת למה החלטתי שמדובר
בזכר. הייתי משוכנעת שמולי בינה מלאכותית מן הטובות שראיתי אי
פעם, ורציתי מאד להעביר איזה דיבור צפוף עם המתכנת שלה, ללמוד
את הטכניקות שלו. אבל האלימות והנחישות בכוח שעמד מולי מנעו את
ההתייחסות אליה כאל 'זה' או אל 'היא'. בקרב לחיים ולמוות תמיד
אבחר להלחם בגבר, כך יש לי יתרון קטן עליו, לי יש פחות התנאות
כנגד מלחמה בזכרים.
הפכתי עצמי לפנתרה שחורה, חלקה ענקית וגמישה זינקתי על גבה של
הפרה אויבתי, נועצת בעורפה את שיניי ללפיתה שתבטיח לי את מותה
בשבירת מפרקת זריזה. ובין שיניי הנעוצות הפכה הפרה לפנתר, רק
קצת יותר גדול ממני, רק קצת יותר גמיש ממני. רק קצת, אבל מספיק
כדי לתת לו להחליק מתוך שיניי הלחוצות בלפיתת מוות ולרכב על
גבי כששיניו בעורפי ועגבותיו על שלי, דוחקות, דוחקות. בטנו
מצמידה אותי אל האדמה ומפשקת את רגליי, וזנבו מתפתל בזה שלי
ומרים אותו גבוה, גבוה, ומפנה מקום אל זכרותו, שהולכת ומחפשת
את הפתח מתחת לזנב שלי, והפרווה שלי חלקלקה מזיעה ומהתרגשות,
ומחוסר יכולת לחשוב ולהתגונן בפני מה שעומד לקרות בעוד זמן קצר
אם לא אמצא מוצא, וככל שהמחשבות שלי מתארכות הנשימה שלי
מתקצרת, ואין יותר זמן למצוא מוצא אחר מאשר להפוך עצמי לאשה,
לאשה, שתדע התוכנה שמולי שאני מוגנת ואסור לגעת לבינה מלאכותית
ביצור אנושי לרעה.
ומרגע שתירגמתי עצמי לאשה, צמח ועלה מולי אל יווני יפה תואר,
אדוניס במלוא תפארתו: תלתליו ארוכים ושחורים כמו עיניו, והגוף
שתחתם עוד מזכיר לי אותו הפנתר שהיה, וידיו האוחזות במותני
בקלילות של רקדן מיומן.
לא היה לי סיכוי. זו הייתה כניעה מפוארת. כניעה לו, כניעה
לעצמי, כבר לא הייתה להבדל הדק הזה משמעות. כשהרים אותי אליו
אחזתי בצווארו, דוחקת בו להכנס אלי, נדחפת למולו עם אגני,
כשקרסולי מקיפים את מותניו. נשכתי אותו בכתף, ויכולתי לחוש את
טעם הדם, ואת ריח פריחת השקד המריר כשגמר, שניות לפני הפיצוץ
האלוהי שלי.
הוא המשיך להחזיק אותי. עומד ונושא את כובד המשקל שלי על חזהו
המפוסל. השענתי עליו את הלחי, כמעט ונרדמתי. הוא ליטף את
עורפי.
"גוין, אנחנו צריכים לדבר." אמר.
הרמתי עיניים, מקשיבה לו. הוא הכיר את הניק בו השתמשתי באותם
ימים, גווניבר, מכאן שידע מול מי הוא מתמודד במשך כל הקרב,
מכאן שהיה לו יתרון עלי, כי לא היה שמץ של מושג מי מולי.
"את מוכשרת מאד, אבל אני לא יכול לתת לך לפרוץ למערכות עליהן
אני אחראי, זה יפגע בשם הטוב שלי. את מוכרחה להתחייב לא לנסות
עוד. בקרב הזה היה לי יתרון קל, יכולתי להרשות לעצמי לא לפגוע
בך. אני לא משוכנע שבפעם הבאה אצליח. חבל על כשרון הענק שלך,
אני אצטער להשמיד אמנית כמוך, אבל לא תהיה לי ברירה."
שתקתי. קיוויתי שאולי אם תמשך השתיקה אצליח לדלות ממנו מידע
נוסף. מיהו, מהו, מה הוא יודע עלי. לא היו לי כוונות להכנע. לא
בקלות.
השתיקה התארכה עוד ועוד, וידיו על מותניי נעשו בריחים
ושלשלאות. כיחכחתי בגרוני.
"מי אתה? איך קוראים לך?"
"את יכולה לקרוא לי לנסלוט." עיניו לבשו לרגע מבט מרוחק וצף,
ואחרי רגע חזר הריכוז לפניו. "עכשיו זה גם השם שלי. באופן רשמי
מרגע זה. את באמת יכולה לקרוא לי לנסלוט. המסמכים מחכים במדפסת
בחוץ." אמר וחייך.
האם זה יכול להיות? חשבתי לעצמי. האם הוא יכול תוך כדי ניהול
סשן וירטואלי לבצע פריצה למאגר הנתונים הארצי של משרד הפנים
ולשנות את שמו תוך זמן כל כך קצר? אם כך מדובר בכשרון שהוא
ליגה מעלי.
"אני מתחייבת בתנאי אחד." אמרתי, מישירה אליו מבט. "בתנאי
שתלמד אותי איך יוצרים ריחות ברשת."
לנסלוט חייך, ועל זרועותיו צמחו להם אשדים גולשים של ורדים
ריחניים. הוא קטף אחד מהם, והניח אותו מול אפי, מניח לי לחוש
את המתיקות והשכרון.
"מה שתרצי. יקירתי." הפרח גלש אל לחיי, ומשם אל צדו הימני של
גרוני, דבר שהוביל תוך זמן קצר לאובדן סוער נוסף של חושים.
כשהתנתקתי מהרשת באותו היום ידעתי שני דברים: שהיום מהווה
בשבילי התחלה חדשה, ושאני מוכרחה לגלות מיהו לנסלוט או למות
תוך כדי נסיון.
זה לא היה פשוט. קודם כל, הייתי עסוקה, מאד עסוקה. לנסלוט דאג
להעמיס אותי באתגרים עד שמצאתי זמן מועט ביותר לעצמי. ובזמנים
בהם יכולתי לנסות ולתהות על קנקנו, דאג להעסיק אותי בסקס
וירטואלי שהיה ממשי כל כך עד שהשאיר לי די כוחות רק להתנתק
מהרשת, ולהרדם בישיבה כשהמחשב עוד נתון בכף ידי.
אחד הדברים הראשונים אותם הציב לי כאתגר היה כמובן מימוש הריח
בעולם הוירטואלי, וכשפתרתי זאת בדרך שנראתה כמעט טריוויאלית
בדיעבד, הציע לי לחפש לו מידע על תוכניות תקשורת בין כוכבית.
אחרי שהתגברתי על הרתיעה מהעיסוק בנושא ההיפותטי הזה, וגיליתי
שהצלחתי למצוא דרך שתהיה גם מהירה וגם עשויה להיות רווחית,
הקפיץ אותי לאתגר אחר.
"את יודעת, מותר לך לבזבז קצת כסף על עצמך מהחשבון שפתחתי לך."
אמרתי לי יום אחד כשנחתי בזרועותיו אחרי אורגיה פרועה בה מילא
לנסלוט את תפקיד שלושת מאהביי, ואני פיצלתי תודעתי לענג אותו
בשני גופות וירטואליים שונים.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי מתוך נמנום שהחל שוקע על שתי הגופות
אותן תיחזקתי. הסצינה אותה שיחקנו, מבחני בד על סט של סרט
כחול, הייתה מגרה בטירוף, ואחרי שגמרתי פעמיים הראש שלי היה
במקום שכולו עננים ורודים.
"על הפטנטים שהוצאתי לך, ועל העובדה שכבר קנו זכויות שימוש
בכמה מהם בסכומים נכבדים."
"עד כמה נכבדים?". כסף תמיד גרם לי להתעורר. והסכום שהוא מסר
היה נכבד מאד. כל כך נכבד שלא יכולתי להתאפק והצעתי לו להצטרף
אלי לאחד מחלומות הילדות הגדולים שלי.
"אני רוצה שתטוס איתי לחלל. אני רוצה שנפליג לירח דבש ונטייל
בין כל כוכבי הלכת המיושבים." לא היה שם סכום מספיק לטיול כזה,
ואסור היה לי להציע הצעה כזו, או בכלל לרמוז דבר לגבי קשר
מחייב. לקח לי רק שניות עד שתיקנתי את עצמי.
"אני מצטערת. התכוונתי שאני רוצה לטוס לחלל. אבל אני רוצה
להפגש איתך, לגעת בך באמת ובתמים. לראות איך אתה נראה, לטעום
את העור שלך באמת, להריח." להריח אותך כשאתה גומר באמת, ולא
דרך מסך הוירטואליה בו אתה אשף מחבואים.
לנסלוט שתק. הוא תמיד היה טוב יותר בשתיקות ממני. בסוף אמר
שהוא נותן לי את ברכתו למסע, אליו לא יצטרף, ושאם אני מתעקשת
אוכל למצוא עליו פרטים. אני כבר אדע איך.
בשבוע שלאחר מכן לא התקשר, ולא איתגר. הירידה הבלתי צפויה
בביקוש לתוצרי מוחי אפשרה לי להקדיש זמן כדי למצוא אותו. ואכן
מצאתי אותו. את השם האמיתי שלו. את הדמות האמיתית שלו. הוא היה
צעיר ממני כמעט בעשור, ונראה שונה מאד מהדמות אותה למדתי להכיר
בעשרות הפעמים בהן התעלסנו. הבנתי גם למה לא יוכל להענות
להצעתי לצאת אל החלל. מבנה עמוד השדרה, וגם העורף...
נכנסתי למקלחת, ושהיתי בה שעה ארוכה, בה החלטתי לשטוף מעלי כל
מה שגיליתי בימים האחרונים. זה לא היה מענייני לגלות, לא היה
רלבנטי לשום דבר, הרגשות שחשתי כלפיו לא השתנו כהוא זה, ובאותה
מידה גם הצורך להסתיר אותן רגשות.
בסוף אותה מקלחת חזרתי והתחברתי לרשת, מכניסה את הסיסמה על פי
בקשת המכונה. חשבתי לעצמי שמספר האנשים שטורחים להתחבר באופן
הישן, להקליד באופן אקטיבי את הסיסמה שבחרו במקום להניח למחשב
לזהות טביעת קול אופיינית ולבצע חיבור נסתר ברקע, קטן כל כך.
בימים הראשונים של המחשוב נהגו כולם להתחבר באופן הזה. והיום
מתי מעט נשארנו, הפריקים בלבד, שידעו איך פעלו הדברים פעם,
ואיך המשיכו לפעול מאחורי כל אותן הפשטות ששימשו את עמי הארץ.
הפעם מצאתי אני את לנסלוט ברחבי הרשת, יושב על ספסל בגינה
ציבורית גדולה לבוש אפודה מהוהה בצבע תכלת, פניו מקומטות בצבע
האפר.
"ווס מאכסטע, לאנסעלוט?" פניתי אליו, מוציאה מהתיק שלצידי
מסרגות, וסורגת סביבו בשניות צעיף צבעוני של מגע צמרירי. הוא
חייך, הקמטים יורדים ממנו באותה מהירות בה טיפסה האידיש על
לשונו.
"בוא נראה אותך מציע לי הצעות מגונות באידיש." התגריתי בו,
מושכת אותו אל מקום מבודד יותר.
"כמו לאכול מים אחרי פירות?" חייך ונענע את האגן למולי בפיתוי.
ואז נטע את רגליו באדמת הגן בדיוק במרכז בין שלושה ספסלים.
הייתי בטוחה שכל אחד מהספסלים מייצג לפחות משתמש אחד פעיל
ברשת.
"מה, כאן מול כולם?" שאלתי נבוכה, והתחלתי לשתף פעולה עם ידיו
המפשיטות. הוא, כרגיל, נראה כמו אל יווני. ואני, כרגיל, נראיתי
כמו אחת שלא יצאה לשמש משך שלוש שנים, ולא סידרה שום דבר
במספרה לפחות שנה. איכשהו הופעתי אני לפגישות שלי עם לנסלוט
בצורה חיצונית דומה לדמות שלי במציאות, בעוד שהוא... הדחקתי את
המחשבה הזו במהירות.
נעמדתי מול עץ זית בגן הציבורי, והנחתי לו להפשיל מעלה את
החולצה שלי, ומטה את המכנסים שלי, בידיעה שבין הגולשים בגן
בזמן זה עשויים להיות אנשים שמכירים אותי, שאני מכירה, אולי
אפילו משפחה.
לא סתם הנחתי לו. עצם המודעות לאפשרות שאני נחשפת בפני קהל
שאכפת לו ממני גרמה לי להתרגשות גדולה עוד יותר. פתחתי עצמי
לפניו ברצון והתלהבות. הסתערתי עליו ברעב גדול אפילו מהרגיל.
אחר כך, כשנחנו ולנסלוט קטף מעץ הזית כפה של תמר לנופף בה
אוויר עלי, ואף אגוז של קוקוס להשיב את צמאוני, שקעתי בהרהורים
וניסיתי לנתח את ההתנהגות שלי.
אני לא גראוצ'ו, ומעולם לא הייתי. אי ההסכמה של לנסלוט להצעה
שלי לא גרמה לי להתאהב בו. אני מכירה נשים אחרות שכן. אבל אני
לא. קיבלתי את הסירוב המשתמע משתיקתו כפשוטו, ולא ניסיתי לשנות
אותו. מצד שני סקס הוא סקס, ואין סתירה בין סירוב כזה להסכמה
אחרת. מבחינתי לנסלוט היה אדם ששווה לקבל חלק ממנו בכל דרגת
מעורבות בה רצה. היה בו כל כך הרבה.
לנסלוט היה איש מיוחד, בעל יכולת השריית מציאות שלא פגשתי
לפניו או אחריו. אני זוכרת אותה פעם שלקח אותי לטייל בפריז.
התחלנו בסיור באחד מאתרי התיירות, ומשם גלש בשבילים שלא הכרתי
ושנועדו לגולשים צרפתיים, והיו מסומנים בשפה הרלבנטית בלבד.
ואריאציות המציאות שיכול היה ליצור, השמים הסגולים זרועי כוכבי
הטורקיז שנצנצו בדומיה, כשישבנו בגובה מאה מטר על קורת פלדה
באייפל, לועסים קרואסון טרי ומריחים את שרשראות הנורות שניתלו
סביבו.
מציאות? מה לי ולריאלי? איזו אשה תוכל לומר שמאהבה צבע למענה
את השמים, והקים לתחייה מלכה שחילקה קרואסונים בסינר ארוך
וציינה שהפעם אין לחם ולכן נאכל עוגות? איזו אשה תוכל להתפאר
בבן זוג שגורם לאור עצמו להפיץ ניחוח קלוש של שקד בפריחה?
הוא סיפק לי קוץ מדרבן של אתגר, כתף רחבה לבכות עליה, בטן
רוטטת להתגלגל מצחוק איתה, יד לופתת להתפעל איתה מיפי העולם.
לא יכולתי לבקש יותר.
למחרת טסתי.
בכל עולם בו נחתתי השתקעתי לזמנים שנעו בין ימים בודדים
לשבועות ספורים בטרם נדדתי הלאה. הכישורים שרכשתי בהתמודדות
מול האתגרים שהעמיד לי לנסלוט התגלו כמבוקשים ביותר. רשימת
התחנות הבאות במסעי התמלאה בעקבות בקשות נואשות של עולמות
בפיתוח מואץ, שנתקלו בבעיות מיחשוב כאלו ואחרות, וחיפשו מומחה
שיוכל להיות במקום ולתמוך. אני מיצבתי את עצמי על קו התפר שבין
תוכנה לחומרה, והייתי שם כדי להסביר ולכוון.
בכל עולם כזה חילקתי את הזמן בין קריאה אינטנסיבית של ספרות
מקצועית ברשת, לדילוגים בין לקוחות פוטנציאלים במרכזי הערים
החדשות האלו, וזמן לנסלוט.
הוא המשיך לספק לי אתגרים קשים יותר ויותר. יחד פיתחנו את ממשק
המשתמש האוניברסלי שתפש תאוצה כיוון שהיה כל כך פשוט למימוש עד
שאפילו שעונים מעוררים יישמו אותו. שם יישמנו לראשונה את כניסת
הרשת האידישאית: קאנעקשען עסטבלישד, פליז ענטער נעטווארק
פסווארד. הצחיקה אותנו הסתגרות המשתמשים הבורים בתוך
ה-ממשק-מסתיר ממשק-מסתיר ממשק, כך שאין משתמש הקצה רואה אלא את
העצם המקשיב לקולו, ואינו יודע על המסך הזעיר המוחבא אי-שם
ממתין לטכנאי שיבוא לעת תקלה, ובו המלים מופיעות באותיות
עבריות. האנגלית הייתה ונשארה שפת הממשק הקולי בה פנה המוצר אל
המשתמש, אבל הטכנאים למדו לדבר אידיש, דבר שהצחיק אותי תמיד.
יחד שיפרנו את הפתרון שהצליח לאפשר לכל באי הרשת להריח את דבר
המפרסם, דבר שאיפשר הרחבה של יישומים רבים והכניס לכיסנו
המשותף סכומים נאים.
יחד. זה בצד זו.
לנסלוט תמיד היה שם בשבילי. אני מניחה שזמנים מסויימים לא
התאימו ללוח השעות שלו, אבל בכל פעם שהגעתי למקום חדש הייתי
נותנת לו התראה של שתים עשרה שעות מראש, והוא היה שם מולי.
ערני, חד, מבריק ומדהים ביופיו כתמיד. אני מניחה ששינה את סדר
היום שלו כדי להתאים אותו ללוחות הזמנים מבוססי שמשות נוכריות
ואורכי יום משתנים על פיהם עבדתי.
בעולם שהכל השתנה בו כמעט מהר יותר מהקצב בו החלפתי את החולצות
שלי, לנסלוט היה עוגן. תחנת האיתחול שלי. תמיד אפשר היה לסמוך
עליו שיגרור אותי לאיזו מערה אפילה בלבוש פרווה לעורו ויצבע על
שדי בשרידי פחם את הצהרת בעלותו. או שבמהלך נפנוף כנפיים
מכוסות נוצות ומחוברות בשעווה יציע לי לסובב את הגב ולהפשיל את
המכנסיים "כך שאיקארוס יוכל לעשות לי טוב על האחוריים".
תמיד אפשר היה לסמוך עליו, עד אותה פעם, בה היה לי ששת והטלתי
עליו למלא לי חביות של מים ולארוז מחצלות של קש בעוד אני תלויה
על חגורת מותניו ומלטפת את עכוזו. הוא עצר, התיישב, נאנח.
"ששת, חמודי. קדימה לעבודה. אמא רובינסה תכעס עליך." מימשתי
שוט לתוך ידי, מצפה לאחת מתוך שתי תגובות, התרפסות מיידית כדי
להמשיך את המשחק לכיוון השוט, או התנגדות עיקשת ומאבק פיזי
צמוד. אבל לנסלוט לא עשה דבר מאלו. הוא הרים את מבטו אלי, נאנח
שוב.
"אני עייף ילדה. אני לא יכול לעמוד עוד בקצב שלך."
התנדנדתי על מקומי, המומה עד כדי אי יכולת לחשוב על מענה.
התגובה הייתה כל כך בלתי אופיינית לאיש אותו הכרתי, אותו למדתי
לכבד ואפילו לאהוב. העפתי בו מבט, והתנדנדתי עוד יותר.
האל היווני איתו שיחקתי משחקים עד שניות מעטות לפני כן הפך
לאיש זקן. מצחו היה מכוסה קמטים, וזרועותיו דקות ורועדות מן
השנים. איך ומתי השתנה לנו זה? התיישבתי בחבטה רועמת לידו,
בקושי שומעת את המלים הבאות.
"גויני, נסיכה שלי. את יודעת שעל פי הזמן הסובייקטיבי שלי עברו
כבר כמעט עשרה עשורים מאז היום בו נפגשנו? אני עדיין זוכר את
הפנתרה שהיית בין טופרי."
"אני מוכרחה להתנתק עכשיו, יש לי קריאה דחופה." התנצלתי וברחתי
מהחוף, ומהקשיש הנוסטלגי שעליו.
איך עבר כל כך הרבה זמן? ואיך לא חשתי בזה?
התשובות היו קלות אחרי שחשבתי עליהן קצת. עניינים יחסיים של
מרחב וזמן, והארכה טבעית של חיים שאת רובם ביליתי בנפילה
חופשית. הגוף שלי התנהג כאילו היה בן שלושים וחמש לכל היותר,
ושל לנסלוט...
בבוקר למחרת ישבתי, וכתבתי את הוירוס הגדול ביותר בהיסטוריה.
ידעתי בדיוק איך, כל מתכנת דואג לעצמו לדלת אחורית.
התלבטתי אם להשאר באותו העולם, לנצל כל רגע אפשרי שעוד נותר
לנו יחד, לקחת אותו אל גלים גבוהים שטרם טעם עדיין, והחלטתי
שתהיה בזה הצהרה גלויה מדי של הבנתי את חולשתו של לנסלוט, ובכך
אפגע בו אך יותר. החלטתי לשדר עניינים כרגיל. כמעט.
באותו הערב התחברתי אליו שוב, והפעם רק התחבקנו. עצרנו מדי פעם
להתנשק, ושוב התחבקנו. הוא הופיע שוב בדמות האדוניס, ורק לעתים
רחוקות הבהבה אל תוך החיבוק שלנו דמות המתושלח המשנית שלו. אבל
אני ידעתי, ובכיתי.
ולמחרת שוב נסעתי לעולם אחר, רודפת אחר מחויבויות שלעולם לא
יתמו. ורק הוירוס שהחדרתי רדום, ספר לו שניות סופיות.
עד הבוקר.
כל עוד המוניטור שלי יבחין בהתקשרות של לנסלוט לרשת ישב אותו
הוירוס וימתין לבוא זמנו. וכאשר תעדר אותה נוכחות תוחלף סיסמת
ההתחברות לרשת בכל אינספור המכשירים בעלי הממשק האוניברסלי.
אני יודעת, כל מתכנת דואג לעצמו לדלת אחורית. ואתם אפילו לא
תדעו, הרי המיקרוגל והמקרר, השעון המעורר ומערבל דגני הבוקר
שלכם פונים אליכם כבר שנים באותה שפה: קאנעקשען עסטבלישד, פליז
ענטער נעטווארק פסווארד. המשפט הזה לא נכנס לתודעה שלכם, ואתם
ממשיכים הלאה בלי לחשוב עליו כלל. וגם היום הם יגידו דבר זהה:
קונקשן אסטבלישט, פליז אנטר נטוורק פסוורד. זה כבר שנים נשמע
אותו הדבר בדיוק. ואל ניחוח השקדים המרים שיתלווה לכל קובץ
ברשת לא תשימו לב כלל אחרי שלוש הדקות הראשונות.
אבל אני אדע.
(פברואר 2003)
הערות וקרדיט:
רעיון המסגרת לסיפור לקוח מסיפור שקראתי לפני כעשרים שנה
בפנטסיה אלפיים. הסיפור נקרא ריח קלוש של עצי פרח, מאת ל'
לייבוביץ, והופיע בגליון 11 של פנטסיה אלפיים. תודה לממסד האפל
על הפרטים.
קרדיט על שם הסיפור, ועל המוטיבציה לכתיבה, מגיעים ללנסלוט. |