לכל הג'ינג'יות בעולם

[עריכה והגהה: עינת בר כוכבא]

זאת הייתה חתונה טובה. כולן היו חתונות טובות. האולם היה
מרשים, אבל לא גרנדיוזי מדי. האוכל היה מעולה, הכלה הייתה יפה,
האלכוהול היה טוב.
עברתי, כמו כולם, את כל התחנות הרגילות. נתתי את הצ'ק שלי,
לחצתי ידיים ונישקתי לחיים. חיבקתי את רן ואמרתי לו כמה שאני
שמח בשבילו, תהיתי לעצמי האם אני משקר או לא. החזקתי את הידיים
של אשתו לעתיד ואמרתי לה כמה שהיא יפהפיה הערב, ושאני מתכוון
לזה. לא אמרתי לה כמה שזה לא עושה לי כלום. אחרי החופה ניגשתי
לבר והזמנתי משהו לשתות, שתיתי לאט לאט וניסיתי להמנע מאנשים,
מוכרים או לא מוכרים. חיכיתי שאיזו פאם פאטאל בשמלה אדומה
תתיישב לידי פתאום ותתחיל לשוחח איתי, ואז תגרור אותי מהמקום
הזה לחדר מלון מפואר שם נזדיין כל הלילה. זה לא קרה.
במקום זה המשכתי לשבת ולשתות ולהסתכל על אנשים רוקדים ומדברים
ואוכלים, וחיכיתי שיעבור מספיק זמן כדי שאוכל לעזוב בנימוס.
כשהחלטתי שהזמן הזה הגיע, הודיתי לברמן, ופשוט קמתי והלכתי,
בלי לומר מילה לאף אחד אחר.
שרון עמדה שם על המדרגות בכניסה לאולם, בשמלה שחורה ושיער
אסוף, יפה מתמיד. היא עמדה עם הגב אליי, גב זקוף, ידיים מונחות
על המעקה, והסתכלה על הירח. היא תמיד הסתכלה על הירח. ידעתי
שהיא תהיה שם. הרי לא יכול להיות שאני לא אתקל בה כל הערב.
"היי", אמרתי בקול שקט.
היא הסתובבה במהירות, מופתעת. "היי".
"הבהלתי אותך".
היא שתקה לרגע. "זה יכול היה להיות אנחנו שם היום במקומם, אתה
יודע".
נאנחתי. "לא באמת".
היא חייכה אלי, חיוך עצוב, והשפילה את המבט.
"לא, לא באמת", היא אמרה, ואז הסתכלה לי שוב בעיניים. "אתה
בסדר?"
"אני חושב שכן. ואת?"
"אני אהיה".
היא לקחה שני צעדים קדימה ונעמדה מולי, קרוב. הידיים שלי היו
עמוק בכיסים ולא רצו לצאת משם.
אז היא התרוממה ונישקה אותי, נשיקה קטנה, רכה, על הפה.
"תשמור על עצמך" היא אמרה, ונכנסה בחזרה פנימה.

אז הלכתי. הלכתי וזמזמתי לעצמי שיר טיפשי בראש, וסימנתי לעצמי
וי קטן - שרדתי עוד חתונה. לא יהיו עוד הרבה כאלה. בכלל לא.
עכשיו יוני ואני נשארנו האחרונים מכל החבר'ה שעדיין לא
נשואים.
הלכתי, ולא ידעתי לאן אני הולך. הייתי מספיק שיכור כדי שלא
אוכל לנהוג, אבל לא מספיק שיכור כדי להיות שמח. אמרתי להורים
שאולי אקפוץ אליהם אחרי החתונה, אבל היה כבר מאוחר והם כבר
ישנים ממזמן וגם ככה לא באמת רציתי להיות שם. נזכרתי איך רק
שבוע שעבר בארוחת הצהריים אמא חזרה ואמרה כל הזמן איזה יופי
לרני וכמה שהיא מאושרת בשביל רני, ואגב, מתי כבר הבן היקר שלה
מתחתן?
ואני רק חייכתי, ואמרתי לה שתעזוב אותי בשקט, שבינתיים טוב לנו
ככה, ועמוק בלב שנאתי את עצמי כי ידעתי שגם היום אני לא אספר
לה ששרון ואני נפרדנו לפני יותר מחודש.

הלכתי. נתתי למחשבות שלי לנדוד ולרגליים שלי לגרור אותי,
לאוויר הקריר לשטוף לי את הפנים, ואז פתאום שמתי לב שאני
בשכונה הישנה. טוב, זו לא הייתה ממש שכונה, לא בדיוק כזו עם שם
מוגדר, ואולי גם לא הייתה כל כך ישנה, אבל ככה זה עובד, לא?
השכונה הישנה. זה איך שאתה קורא למקום שבו גרת כשהיית ילד.
הייתי מופתע. בהלם, כמעט. אני גר במרחק של פחות משעה הליכה
מכאן, ובכל זאת, לא הייתי כאן... כמה? שבע, שמונה שנים?
נכנסתי לקיוסק קטן שלא היה שם כשעזבתי. המוכרת, בחורה צעירה,
הסתכלה עלי במבט תמוה. גבר לובש חליפה יקרה אך מרושלת, קצה של
עניבה מבצבץ מהכיס, נודף ריח של אפטרשייב ואלכוהול.
"חתונה", אמרתי. ואחרי שנייה הוספתי "לא שלי". היא הנהנה ולא
אמרה מילה חוץ מה"תודה" הסמלית כשהיא נתנה לי את העודף. קניתי
בקבוק קטן של קולה, חפיסת סיגריות ומצית. קולה זה רע לשיניים,
והפסקתי לעשן לפני חמש שנים, אבל אולי שכונה ישנה מחזירה עמה
הרגלים ישנים.
חציתי את הכביש ונכנסתי לגן הציבורי המוכר שהיה מול הקיוסק.
שלט עגול בכניסה לגן הכריז שהוא נקרא 'גן זיו'. מקרוב ראיתי
שמישהו עם טוש ניסה לשנות את השלט ל'גן זין'. חייכתי. בזמני
השלט הזה לא היה שם. קראנו לו פשוט 'הגן'.

הכל נראה שונה איכשהו. דומה, אבל שונה. קטן יותר, אולי. עברתי
את מגרש החול, נתתי לנדנדה דחיפה קטנה, ועברתי לרחבת הדשא עם
הספסלים. ניגשתי לספסל השמאלי, התכופפתי לידו ובחנתי אותו
מקרוב. כן, זה היה שם. בפינה השמאלית של העץ היו חרוטות
האותיות S.P + B.L = BIG LOVE. לא, אני לא הייתי S.P, וגם לא
B.L, וגם אין לי מושג מי הם היו, אבל זה פשוט היה סימן ההיכר
שלי. כולם ידעו שהספסל עם החריטה בפינה השמאלית למטה הוא הספסל
שלי. כאן, על הספסל הזה, קיבלתי את המציצה הראשונה שלי. כאן
עישנתי את הג'וינט הראשון שלי. על הספסל הזה ישבתי ליד מאיה
מ-יא' 7 עם ספר ביולוגיה פתוח, ניסיתי להסביר לה את ההבדל בין
דיפוזיה לאוסמוזה, ותהיתי אם עד סוף הערב יהיה לי האומץ לנשק
אותה.
בסוף לא היה לי.

התיישבתי על הספסל שלי. הרגשתי את העצמות בגב שלי חורקות.
לוחות העץ של הספסל, שפעם היו הדבר הכי נוח וטבעי בעולם,
הרגישו אוזרים. קשים מדי. הוצאתי את הסיגריות. הדלקתי לעצמי
אחת. שאפתי. נשפתי. הרגשתי כל כך זקן.
"אני מרגיש כל כך זקן", אמרתי לספסלים ולעצים של גן זיו.
"וזו סיבה לדבר אל עצמך?"
כל כך הופתעתי שנחנקתי, והתחלתי להשתעל, כמו ילד שמעשן בפעם
הראשונה. יד לא גדולה החלה לטפוח לי על הגב עד שהצלחתי פחות או
יותר לנשום כרגיל שוב.
הסתכלתי הצידה. היא עמדה שם, מאחורי הספסל, נשענת בנונשלנטיות
על אחד העצים, ידיים שלובות על החזה, מבט משועשע בעיניים. היא
הייתה נערה רזה, חטובה, עם שיער כתום כל כך שהוא הכאיב לי
בעיניים, חוץ מפס רחב שהיה צבוע בסגול כהה. היא לבשה חולצה עם
הדפס של באבלס מהפאוור פאף גירלז,
(ובבקשה אל תשאלו אותי איך מישהו בגילי יודע מי זאת באבלס),
ומכנסי ג'ינס קצרים. קצרים מאוד.
"זה לא עוזר, את יודעת", אמרתי.
"מה לא עוזר?"  
"הקטע של הדפיקות על הגב. זה לא באמת עוזר לשיעול". ניסיתי
להשמע כועס.
"אה. טוב, מצטערת. ניסיתי".
"כמה זמן את עומדת שם?", שאלתי.
"מספיק זמן", היא נאנחה, "כדי לדעת שאתה מין פסיכי שממשש
ספסלים ומדבר אל עצמו". היא הקיפה את הספסל ונעמדה מולי.
"אז את לא אמורה לברוח עכשיו?"
"למה שאני אברח?" היא משכה בכתפיה. "אני אוהבת פסיכים".
היא הצביעה על קופסת הסיגריות, שנחה לידי על הספסל. "אפשר לקבל
אחת?"
עמדתי להגיד משהו על זה שהיא נראית לי צעירה מדי לעשן, ואז
החלטתי שלא ופשוט אמרתי לה שכן, אפשר. היא לקחה סיגריה, הדליקה
אותה והתיישבה לידי על הספסל, מניחה רגל על רגל. כמה שניסיתי
לא יכולתי להוריד את העיניים מהירכיים שלה.
היא לא הייתה בדיוק יפה, לא במובן הרגיל של המילה, אבל היה בה
איזה משהו מושך שלא יכולתי להסביר. היא פשוט הייתה סקסית כל
כך.
הסתובבתי אליה. "איך קוראים לך?" שאלתי.
"נטשה", היא ענתה.
"את לא נראית רוסיה", אמרתי בחוסר טאקט מושלם.
"אני לא".
"אבל קוראים לך נטשה?"
"לא".
הרמתי גבה. "אז למה אמרת לי שקור-"
"תמיד רציתי להיות נטשה" היא קטעה אותי. "אף אחד לא יודע
שנטשה", היא אמרה במבטא רוסי כבד ובקול של נערת טלפון, "רקדנית
הבלט המזרח אירופאית היפהפיה, היא בעצם סוכנת קטלנית ומפתה של
הק.ג.ב! הישמרו לכם! אף אחד לא יכול לעמוד בקסמיה של נ-ט-שה!"
צחקתי. לא יכולתי שלא לצחוק. "ואת אמרת שאני פסיכי. אוקיי.
בסדר. שיהיה נטשה".
היה רגע של שתיקה מביכה, אבל מביכה במין אופן נעים כזה.
"את יודעת", אמרתי "זאת הפעם הראשונה שאני מחייך היום. חיוך
אמיתי, לפחות. תודה לך".
"באמת?" היא נשמעה מופתעת. "למה?"
"סתם. לא הייתה לי שום סיבה לחייך".
"מה קרה לך בן אדם? תסתכל מסביב. יש מלא סיבות לחייך. יש
ציפורים, ועצים, ונרגילה לימון, ושמש וגופיות עם הדפסים וכל כך
הרבה דברים!"
"מה קרה לך?" גיחכתי. "הדור שלך לא אמור להיות נורא דכאוני
וציני ואובדני וכל זה?"
"לא לא לא, אתה מתבלבל", היא הסבירה בסובלנות. "זה דור האקס.
אני כבר מדור הוואי."
"וואלה. אז מה זה דור הוואי?"
"דור הוואי", היא אמרה, "זה הדור הכי מתוחכם שקם בארץ הזו.
אנחנו חצופים, וחכמים, ולא דופקים חשבון. דור הוואי זה אנחנו.
יש לנו פלאפון, ואינטרנט וגם ערכים של ציונות ושל אהבת הארץ.
יש לנו וודקה וגראס ומרלבורו לייט וקעקועים ופירסינג. אנחנו
מאבדים את הבתולים בגיל 15 ואת התמימות טיפה אחרי. אנחנו טסים
לפולין ובוכים במחנות ההשמדה, ואחר כך, בלילה במלון אנחנו
מזדיינים כמו שפנים. אנחנו בלהקה של התיכון ובשומר הצעיר
ואנחנו מתנדבים בחברה להגנת הטבע או בנוער ליכוד. אנחנו יודעים
יותר מההורים שלנו על העולם, ועל סקס, ועל איך לתכנת את
הוידאו. אנחנו מנגנים על גיטרה וכותבים שירה. לפעמים אנחנו
צמחוניים, אם זה מתאים לנו באותו הרגע. אנחנו יודעים טוב מאוד
מי היה הרצל ומי כתב את התקווה, אבל בדרך כלל לא ממש אכפת לנו.
אנחנו נתגייס לקרבי, ואנחנו נהיה סרבני מצפון. אנחנו יודעים מה
אנחנו רוצים, ואנחנו רוצים את זה עכשיו!"
"זה היה נאום מרשים", אמרתי. "כתבת אותו בעצמך?"
היא חייכה חיוך נבוך. "זה מתוך ההצגה שאנחנו מעלים במגמת דרמה.
אני משחקת את יעל."
"חשבתי ככה", אמרתי. "אז תגידי לי, מה את רוצה עכשיו,
נ-ט-שה?"
היא חשבה לרגע, ואז חייכה.
"פיצה. אתה בא?" ולפני שהספקתי להגיב היא כבר תפסה את היד שלי
וגררה אותי אחריה לרחוב. הרגשתי שאני חייב לפחות לנסות להתנגד,
כדי לשמור על טיפה של כבוד עצמי.
"את תמיד מזמינה לפיצה גברים זרים שמבוגרים מספיק כדי להיות
אב... טוב, אוקיי, גברים שמבוגרים ממך בעשר שנים לפחות?"
"אלף, אתה לא יודע בת כמה אני, ובית, מזמינה? מי אמר שאני
מזמינה? אני רק לוקחת אותך לשם. אתה זה עם המשכורת שחיתות."
"טוב, זה נכון", הודיתי. "אבל איך לעזאזל את יודעת את זה?"

היא לא ענתה, רק המשיכה להחזיק לי את היד וללכת קדימה מהר. תוך
שלוש דקות הגענו לפיצריה גדולה וצבעונית שלא הכרתי. הרבה יכול
להשתנות בשבע-שמונה שנים. רק כשנכנסנו למקום הבנתי כמה שאני
רעב. לא אכלתי כלום בחתונה. נטשה גררה אותי לשולחן רחוק בסוף
הפיצריה.
"שב", היא אמרה. התיישבתי. היא הושיטה לי יד פתוחה. "כסף", היא
ציוותה.
"כסף? סטירה, זה מה שמגיע לך", סיננתי, אבל הוצאתי את הארנק
מהכיס ונתתי לה שטר של מאה שקל.
"חכה פה", ציוותה המלכה נטשה, ונעלמה מעבר לפינה. חיכיתי,
וחיכיתי, ובדיוק כשחשבתי שאני אידיוט שהרגע נתן לאיזה
טינאייג'רית כוסית לגנוב ממנו מאה שקל, היא חזרה עם מגש ושני
בקבוקי בירה. עמדתי להגיד משהו על זה שהיא נראית לי צעירה מדי
כדי לשתות, אבל שוב החלטתי שלא.
"לוקח להם המון זמן פה", היא אמרה,  "אבל זה שווה את זה. הפיצה
הכי טובה בעיר".
היא פתחה את המגש.
"פפרוני", אמרתי. "איך ידעת?"
"נו באמת", היא ענתה. "זה פפרוני. כולם אוהבים פפרוני. זה כמו
שאף אחד לא אוהב אנשובי. זה החוקים הבסיסיים של פיצה. יאללה,
נו. תאכל. זה יתקרר".
אכלתי. זו באמת הייתה פיצה טובה. אבל היה לי קשה להתרכז בפיצה
כי לא יכולתי להוריד את העיניים מנטשה. היא אכלה כמו ילדה בת
שש. היא תקעה אצבעות בכל סנטימטר מרובע של גבינה, ולא הפסיקה
ללקק את האצבעות, או כל חלק אחר מהגוף שלה שנגע בפיצה. מדי פעם
היא פלטה אנחות שגרמו לאנשים מסביבנו להסתכל עליה באופן חשוד.
הייתי אומר שזה היה מגעיל אם זה לא היה כל כך... מקסים.
אף פעם לא ראיתי מישהו נהנה כל כך מאוכל.

כשהיא סיימה לאכול היא שתתה את הבירה בשלוש לגימות, תקעה גרעפס
עצום, והסתכלה סביבה בסיפוק.
"זה היה טוב", היא אמרה. "עכשיו, בוא נדבר".
"על מה?" שאלתי.
"על הבעיה שלך".
"איזו בעיה?"
"תגיד לי אתה". היא נשמעה רצינית הרבה יותר פתאום. זה לא מצא
חן בעיניי. "אנשים כמוך לא סתם בורחים מחתונה והולכים
ומתיישבים על ספסל באיזה גן ציבורי באמצע הלילה ומדברים לעצמם.
משהו לא בסדר".
"נו, אז עובר עליי יום רע. או תקופה רעה. אז? זה קורה לכולם".
"אז דבר איתי על זה". היא שלחה את היד שלה על השולחן והחזיקה
את שלי בעדינות. "הנה. הגורל זימן לך פסיכולוגית ג'ינג'ית
ללילה, ועוד בחינם. מה רע?"
"בחינם?" רטנתי. "אפילו לא החזרת לי את העודף מהפיצה!"
"אל תשנה את הנושא".
הסתכלתי עליה. היא באמת התכוונה לזה.
"אני לא באמת מכיר אותך".
"אני יודעת".
"נפגשנו רק הלילה".
"אני יודעת".
"מבחינתי את יכולה להיות כל דבר. כייסת, או זונה, או מישהי
שסתם בא לה לעבוד על איזה זקן".
"אתה לא זקן. ואני יודעת".
"וזה משהו שלא דיברתי איתו גם עם החברים הכי קרובים".
"אני יודעת!".
"אוף איתך", נאנחתי. "יש לי פקס".
"מה?"
"יש לי פקס. בבית. מכשיר פקס. יש לי טלוויזיה גדולה, ודיוידי,
ומחשב, ופקס. אלוהים יודע למה, אבל יש לי פקס. ובגדים טובים,
ומכונית יקרה, ותואר אקדמאי, ושלוש שנים בתור חייל קרבי, ומנוי
לחדר כושר, ועבודה שמרוויחה טוב, וריבועים בבטן, והרבה חברים,
ופאבים ללכת אליהם ו... והכל."
"נו, ו?"
"נו, אז זוכרת מה שאמרת על דור הוואי? אז יש לי את כל זה, וזה
לא מספיק. זה לא עושה לי טוב. נפרדתי מחברה שלי בשנה וחצי
האחרונות. היא אמרה לי להתקשר אלייה כשאני מבין מה אני רוצה
מהחיים. ואני אפילו לא יודע אם זה עושה אותי עצוב. אני,
לעומתך, לא יודע מה אני רוצה".
היא הסתכלה עליי עמוק בעיניים. המבט שלה היה כל כך חודר שזה
הכאיב.
"אתה בטוח שאתה לא יודע?"
"אני רוצה..."
"כן...?" האצבעות שלה לחצו קצת יותר חזק על שלי.
"אני רוצה להנות מפיצה כמו שאת נהנית ממנה עכשיו. אני רוצה
לשחק במגמת דרמה. אני רוצה להרגיש שוב מה זה נשיקה ראשונה. אני
רוצה שהכל יהיה חדש, שהכל יהיה מרגש. שיהיה כיף. ושאני אפסיק
להרגיש כל כך זקן ומקומט ומשומש. אני רוצה... להיות בגילך
שוב."
היא עזבה את היד שלי. "הממ... זה מסובך קצת".
"כן. מסובך. אז מה המרשם שלך, דוקטור נטשה?"
"טוף, לפי הדיאגונזה שלי", היא אמרה במבטא גרמני, שהיה רק טיפה
פחות טוב מהמבטא הרוסי שלה, "מה שאתה להיות צריכה, אדוני, זה
טיול".
"טיול?"
"טיול".
"מה, כמו לקחת שק שינה ולרדת לסיני לשבוע?"
היא חייכה אלי, חיוך שנותנים לילד טיפש עם כוונות טובות. "אתה
תראה", היא אמרה, ושוב לקחה לי את היד, ושוב גררה אותי אחריה.

אז טיילנו. טיילנו ברחובות העיר הגדולה. הלכנו בין קיוסקים
ומסעדות וגנים ציבוריים ושכונות כאלו ואחרות, וכל הדרך דיברנו.
דיברנו על יתרונות וחסרונות של רן וסטימפי לעומת פינקי והמוח,
ועל ספרים של סטיבן קינג, ועל רצח רבין, ועל איזה עונה בשנה
אנחנו הכי אוהבים ועל כמה שההורים שלנו מעצבנים לפעמים.
כשעמדנו ברמזור היא צבטה לי בתחת, ורדפתי אחריה במעגלים במשך
רבע שעה עד שהבנתי שאני בחיים לא אתפוס אותה. כשהיא ביקשה,
סחבתי אותה בשקמח לאורך רחוב שלם, וכשהיא החליטה שעכשיו היא
סוחבת אותי, נתתי לה לנסות, וכששנינו נפלנו על הדשא לא ידעתי
מה כואב לי יותר - הכתף שלי שנחבלה באבן, או המקום הזה בצד
שכואב לך כשאתה לא יכול להפסיק לצחוק.

הלכנו והלכנו ואז כשנטשה נעצרה לרגע לקשור את השרוכים, הסתכלתי
סביבי. היינו ברחוב שלי. הבניין שלי היה רק כמה מטרים לפנינו.

"מה קרה?" נטשה שאלה כשראתה שאני לא ממשיך ללכת.
"זה הרחוב שלי. אני גר שם". הצבעתי על הדירה שלי.
"כן, אז?"
"איך לעזאזל ידעת איפה אני גר?"
"מה ידעתי? אתה הבאת אותנו לכאן".
"אבל... אבל לא הסתכלתי לאן אני הולך בכלל! הלכתי אחרייך!"
היא חייכה אלי. "אתה חמוד כשאתה טיפש. יאללה, בוא".
לקחתי צעד אחורה. הבחורה הזאת התחילה להפחיד אותי "תקשיבי,
נטשה, אני רוצה להודות לך. אני ממש נהנתי הערב, ו-"
"כן כן כן", היא אמרה. "אם אתה רוצה להודות לי, אז תן לי לעלות
לקפה. אני מתה מעייפות."
"גם אני, ויש לי מחר הרבה עבודה ו..."
אבל היא כבר לא הקשיבה לי. בפעם השלישית באותו הערב היא לקחה
לי את היד וגררה אותי, הפעם לדלת הכניסה של הבניין. היא דחפה
יד לכיס שלי, הוציאה משם את המפתחות ופתחה את דלת הכניסה. ואז
היא דחפה אותי לתוך המעלית ונכנסה אחריי. היא לא שאלה אותי
באיזו קומה אני גר. איכשהו, ידעתי שהיא לא תשאל.
"נטשה, אני ממש לא חושב ש..."
היא סתמה לי את הפה בעדינות עם יד אחת. "אתה להיות בשקט עכשף,
טוף?" היא חזרה למבטא הגרמני שלה. "דוקטור יודעת הכי טוב".
באור הבוהק שבמעלית שמתי לב פתאום שאני מזיע. וחם לי. והגרון
שלי יבש.
"מי את לעזאזל?"
"אני נטשה", היא לחשה, שוב במבטא רוסי. "הפושעת הידועה לשמצה.
אני אעשה איתך אהבה כל הלילה וכשתתעורר תגלה שאתה קשור למיטה,
הארנק שלך נעלם והדירה שלך ריקה. ואתה לעולם לא תשכח את הלילה
הזה".
"את מספרת לי..." מלמלתי.

נכנסו לדירה שלי. "שניים סוכר, הרבה חלב", היא אמרה והפנתה
אותי למטבח. בינתיים שמעתי אותה מסתובבת לי בבית, מתעסקת עם כל
דבר שהיא רואה. "היי, באמת יש לך פקס!", היא צעקה בעליצות.
כשחזרתי לסלון עם שתי כוסות קפה, היא לא הייתה שם.
"נטשה?" קראתי.
"אני כאן!". הקול בא, כמובן, מחדר השינה. התחלתי ללכת בצעדים
קטנים, מנסה לא לשפוך קפה אבל שופך אותו בכל זאת.
'אתה לא הולך לעשות את זה', אמרתי לעצמי. 'אתה לא. אתה לא הולך
לשכב עם הילדה המטורפת הזאת, לא משנה כמה שהיא סקסית ומדהימה
ולא רצית משהו כמו שאתה רוצה אותה כבר הרבה מאוד זמן. אתה הולך
לתת לה את כוס הקפה שלה ואז להגיד לה תודה רבה על ערב נפלא
ולשלוח אותה הבייתה ולהפסיק להתעסק עם ילדות קטנות ו...' ונטשה
עמדה ליד הדלת, מחכה לי. היא לקחה את כוס הקפה שלה, שתתה לגימה
אחת, ושמה אותה על השידה. אז היא לקחה את הכוס שלי והניחה גם
אותה.
"בוא", היא אמרה, ולקחה אותי למרכז החדר. נעמדתי מולה, חסר
אונים.
היא התקרבה אלי, והשעינה את הראש שלה על הכתף שלי. היה לה ריח
של סיגריות וקפה ופיצה ושמחה ונרגילה לימון ותמימות ובושם וסקס
ונעורים. היא הסתכלה לי בעיניים ולקחה את יד ימין שלי, ושמה
אותה בין הרגליים שלה.
"את יודעת שאני יכול להכנס לכלא בגלל משהו כזה..."
"שששש..." היא הניחה אצבע אחת על השפתיים שלי. "תשתוק. תרגע.
תנשום. תרגיש".
היא הובילה את היד שלי במעלה הגוף שלה, המפשעה, הבטן, ואל תוך
החולצה.
יד ימין שלה בינתיים עשתה את המסלול המקביל על הגוף שלי.
"מממ..." היא אמרה. "ובאמת יש לך ריבועים בבטן".
עם היד השנייה היא שוב תפסה את שלי והניחה אותה על השד שלה.
האצבעות שלי ליטפו את הפיטמה שלה, והיא נאנחה בעונג, והרגשתי
כל נשימה שלה על האוזן שלי ולא רציתי שזה יפסיק לעולם. הזעתי
כמו מטורף. הרגשתי את הלב שלי פועם תחת היד שלה. הרגשתי את
הדופק שלי ברקות שאיימו להתפקע.
"איך זה מרגיש?" היא לחשה לי לתוך האוזן, והקול שלה היה כמו
דבש. "תגיד לי איך זה מרגיש".
"זה מרגיש..." הקול שיצא לי מהגרון היה שבור ומקוטע, כמו קול
של ילד בגיל ההתבגרות. ופתאום הבנתי. "זה מרגיש כמו הפעם
הראשונה שנגעתי בבחורה".
לא ראיתי את הפנים שלה, אבל ידעתי שהיא מחייכת.
"בדיוק", היא לחשה. "אתה עוד חי, מתוק שלי. אתה עוד חי, ונושם,
ומרגיש. תוציא את כל החרא הזה, של חתונות וההורים שלך ומכשירי
חשמל יקרים מדי, תוציא את כל זה החוצה מהראש שלך ופשוט תנשום
עמוק ותסתכל על העולם מסביבך ותחייך. זה לא עניין של גיל,
מתוק, ממש לא, אבל אם זה עוזר לך, הערב אתה תהיה בן 17 שוב.
אני אעזור לך. וכשתקום מחר בבוקר העולם יראה קצת יותר יפה".
"אני חולם אותך, נכון?" אמרתי. "את חלום. אני פשוט נרדמתי על
הספסל הזה בגן ואני חולם עכשיו".
"אולי", היא אמרה "אבל זה חלום שהיית צריך לחלום מזמן".
והיא דחפה אותי בעדינות עד שנפלתי על המיטה, ונשכבה מעליי. ואז
היא נישקה אותי, וכל העולם נהיה נטשה.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר, לא הייתי קשור למיטה, והארנק שלי
עדיין היה שם. גם כל הרהיטים. נטאשה לא.
קמתי וניגשתי אל הטלפון, אבל בדרך עצרתי לפתוח את החלון.
חייכתי. העולם כבר נראה קצת יותר יפה.

זאת הייתה חתונה טובה. כולן היו חתונות טובות. האולם היה
מרשים, אבל לא גרנדיוזי מדי. האוכל היה מעולה, הכלה הייתה יפה,
האלכוהול היה טוב.
חוץ מזה, אמא שלי הייתה נורא שמחה.
כשהלכנו, יד ביד, אל עבר המכונית, שרון לחשה לי באוזן "אתה
רואה? אמרתי לך שזה יכול להיות אנחנו".
בדיוק כשהתכוונתי לענות לה הרגשתי צביטה בתחת, וכשהסתובבתי
הספקתי לראות ראש כתום נעלם מעבר לפינה.