ליד שולחן האוכל יושבת ילדה קטנה, אני יושב על ידה מלטף את
שערה הארוך שצונח אחורה על גבה, כמו משלים בתבוסה ומבין שלא
ניתן לנצח הכול. פעם אמרתי לה שתמיד תילחם למען מה שהיא מאמינה
אפילו אם זה הכי קטן והכי שונה מכולם והיא כנראה הקשיבה
והפנימה, בגלל זה עכשיו אנחנו שקטים. אני מלטף את שערה השחור
והיא יושבת ולא מגיבה, עיניה כמו פנסים כבויים מביטים במחברת
ללא מיקוד. על הדף רשום ארבע כפול שמונה שווה שלושים ושתיים
בכתב עקום, החתול ילל מתחת לשולחן אז אני קם ונותן לו אוכל,
היא לא זזה. בדף ליד רשומה שאלה 'אם יש שמונה חתולים כמה רגלים
היו להם?' ליד  הסימן שאלה רשום שלושים ואחד ועליו יש איקס
גדול שנכתב בעט אדום ומתוקן ליד שלושים ושתיים גם כן בעט
אדום.
אני חוזר ומתיישב לידה, מביט בה וחושב שמורים זה לא עם נחמד,
או שהיו פעם אבל עם השנים השתנו ונהיו נוקשים, כי העבודה קשה
והמשכורת לא בדיוק מתחשבת. אני זוכר אותי עומד מול גברת רובין
היום בבוקר כשנטע עומדת לידי, מחזיקה לי את היד חזק, מפחדת
שפתאום העלם, אבל היא גם לא התחבאה מאחורי, היא ניסתה לראות
שהיא חזקה. גברת רובין אמרה שנטע מושהית לשלושה ימים ואני
צחקתי מולה, איך אפשר להשהות תלמיד כיתה אלף, אבל היא הייתה
רצינית ואמרה שאם הייתי רואה איך שהיא התנהגה אתמול אז לא
הייתי צוחק אבל היא בהחלט רואה ממי נטע ירשה את הנימוסים שלה.
עכשיו כבר ערב ואני יושב עם נטע מנסה להבין מה היה חטאה הגדול
נגד גברת רובין וכל מה שהצלחתי בינתיים להבין הוא שנטע התבלבלה
בתוצאה, אני קם ומכין כוס קפה לי וכוס שוקו לנטע ומתיישב מולה,
היא  מרימה את הראש ונותנת לי חיוך קלוש אבל לא נוגעת בשוקו.
"נטעל'ה, מה קרה מתוקה?" אני שואל והיא לא עונה, "אם יש בעיה
נפתור אותה ביחד" אני שולח יד ומלטף את השער העדין שלה. היא
מביטה בי ואני ממשיך "ואם צריך אני אפילו אלך ואצעק על גברת
רובין הזו!" אני מנסה לצחוק אייתה, אבל היא לא מחייכת היא רק
לוחשת לי "אתה לא יכול לצעוק יותר חזק ממה שאני צעקתי" היא
המשיכה להביט בי, רוצה לראות אם אני אכעס עליה כי היא צעקה על
מורה אבל אני שתקתי, נותן לה לדבר. "היא לא מבינה, היא פשוטה
לא מבינה, היא לא רוצה להבין" נטע לחשה וטיפת מים קטנה החלה
זולגת מעל לריסיה השחורים, אבל היא מיהרה ומחקה אותה והחלה
מסדרת את השער שלה אחרוה, לא רוצה שאראה אותה בוכה, אבל אני קם
ומרים אותה ויחד אנחנו יושבים על הספה מחובקים.
"העניין הוא שכשהיא רצתה שאני אקרא את התשובה בכיתה ואז היא
אמרה שטעיתי והתחלנו לריב, היא אמרה שאני טיפשה כי אם היא
שואלת אותי כמה זה שמונה כפול ארבע ואני עונה לה נכון, אז למה
אני לא עונה נכון בשאלה השנייה" דמעות חמות זלגו לי על הכתף.
ונטע המשיכה "אני ניסתי להסביר לה, באמת שניסיתי אבל היא בכלל
לא רצתה להקשיב אז התחלתי לצעוק" נהייה שקט אז שאלתי אותה מה
היא צעקה ואחרי כמה שניות של שקט היא ענתה, "אמרתי לה שלא כולם
כמוה ולא כולם כמו כל שאר החתולים ויש דברים שונים ולכן לשמונה
חתולים יש רק שלושים ואחת רגליים ולא שלושים ושתיים. אבל היא
לא הקשיבה והיא רק אמרה לי לצאת מהכיתה ולחכות לה בחוץ", אז
כבר הבנתי מה קרה בכיתה אבל נתתי לה להמשיך, "אבל לא הסכמתי
לצאת ורק עמדתי שם באמצע הכיתה וצעקתי עליה עד שנגמר השיעור".
נטע התחפרה בתוכי כמו גרגיר אפון קטן ואני חיבקתי אותה חזק
וקרוב ללב, זזתי קדימה ואחורה מזמזמם את השיר 'אני ואתה נשנה
את העולם'.
"גברת רובין פשוט לא יודעת" לחשתי לנטע, "היא גם לא רוצה לדעת"
נטע לחשה, אז עשיתי עם נטע הסכם, שעכשיו היא תלך ותשתה את
השוקו ואני מחר על הבוקר אלך ואדבר עם גברת רובין, נטע חייכה
ושתתה את השוקו, עלינו שנינו למעלה והשכבתי אותה לישון.
כשירדתי התיישבתי על הספה מחייך לעצמי, נטע היא באמת ילדה
חכמה, החתול שלנו קפץ על הספה והתכרבל עלי בדיוק כמו שנטע עשתה
קודם. נטע צודקת, לא כל החתולים אותו דבר, יש כאלו שנפגעו
בתאונה ועכשיו יש להם רק שלוש רגלים,אבל גם אותם אסור לשכוח.





מוקדש לסופי