אחרי כמעט ארבע שנים, הלילה הוא בקושי הצליח לישון. ארבע שנים
מאז אותו יום שהצבא הגרמני פלש למולדת, וארטיום החליט להתגייס
לצבא.הוא היא צעיר מדי בשנה, ועד שהגיע היום המתאים, הוורמאכט
כבר חנה בשערי מוסקווה. והנה פחות מארבע שנים מאוחר יותר, הוא
מעיר את קבוצת החיילים הקטנה והם יוצאים לדרך. ימים אחרונים של
חודש אפריל, הם מתקדמים בשעות של טרום השחר, נעים בין קרעי
ערפל, ויוצאים מתוך יערות אלטלנדסברג, וארטיום הולך בראש, קצין
צעיר ומבטיח, מפקד מחלקת הסיור של גדוד 714, הדיווזיה ה 3 של
ארמיית סטלינגרד, החיילים הראשונים שנכנסים לברלין.
                                         

הם נעים בין הגנים בפרברים החיצונים, לכיוון מערב, והנה חוצים
גדר שיחים גבוהה והם ברחוב סלול, בתוך העיר. שקט מוחלט מסביב,
העיר במקלטים, כנראה עדיין ישנה. ארטיום מוביל עוד ועוד לכיוון
מערב, עם שחר יכנסו שער הכוחות לעיר, והקרבות האמיתיים יתחילו.
הוא רוצה לחדור כמה שיותר לעומק, כי יש לו מטרה. הוא יכול
לראות בעיני רוחו את התמונה, חייל סובייטי מניף דגל אדום מעל
בניין הרייכסטאג, והצבא האדום כולו צועד ברחוב למטה, ומי מתאים
להניף את הדגל יותר ממנו? אבל בינתיים השקט מתחיל לעורר אצלו
חשדות, גרמניה הרי מובסת, אבל בברלין אין סימני מחסור. העיר
הופצצה במשך חודשים, אבל הוא עוד לא ראה אפילו בניין אחד הרוס,
רק חורי כדורים בקירות הבניינים המוזנחים, והרי לא התנהלו
עדיין קרבות בתוך העיר, הוא הרי הראשון. גם השקט מעורר חשד,
הרי לא יכול להיות שכולם ישנים. איפה המחסומים והבריקדות? איפה
שרידי הצבא הגרמני הפאשיסטי ונערי ההיטלר-יוגנד, שנשבעו להגן
על הפיהרר עד טיפת דמם האחרונה?  
                                       

הם ממשיכים להתקדם באור החיוור שמתחיל לעלות, נצמדים לקירות
הבתים, להתבלט כמה שפחות, להתקדם כמה שיותר. תריס נפתח באחד
מהבניינים בצד השני של הרחוב, אדם בשיער שיבה מוציא את הראש
החוצה, צועק משהו בגרמנית לא מובנת. ארטיום חושב לירות אבל
בינתיים הראש כבר נעלם,הוא מחליט להיכנס פתח של סימטה קטנה
ולהמתין. אם הצבא הגרמני יופיע עכשיו, הוא חושב, הוא תחכה לו
הפתעה קטנה. אבל ארטיום הוא זה שמופתע. לאחר כמה דקות מגיעה
בדהרה במורד הרחוב ניידת משטרה שעוצרת מול הסימטה.            
3 שוטרים במדים חומים בהירים יורדים מהניידת וניגשים לקבוצת
החיילים. השוטר הבכיר אומר משהו לכיוונם, אבל אף אחד מהם לא
מבין גרמנית. ארטיום צועק אל השוטרים, אבל הם לא מבינים רוסית.
משטרת ברלין יעילה מאוד, סירנות מבשרות עת הגעתן של ניידות
רבות נוספות. עכשיו השוטרים בנשק שלוף, קבוצה נוספת מופיעה
בקצה השני של הסימטה. עכשיו כבר אין סיכוי. ארטיום מורה
לחייליו להוריד את נשקם. קצין המשטרה הבכיר ניגש ושואל משהו את
אנשי הקבוצה. "יא ני פנימיו דויטשה", עונה לו ארטיום. פתאום
הוא רואה קבוצה רחוקה נוספת של אנשים במדים, אבל את המדים האלו
הוא מזהה, מדי השרד של הצבא האדום, האנשים מבוגרים מאוד, ועל
חזהו של כל אחד מהם מבריקים איתורים רבים, מנצנצים בשמש הבוקר.
האם הגרמנים כבר נכנעו ורק לו לא הודיעו? האם הצבא האדום כבר
שולט בברלין?
                                       

אחד מהאנשים ניגש לכיוון השוטרים וההמולה, ופונה במשפט קצר
בגרמנית שוטפת לשוטר הבכיר. השוטר עונה לו בשאלה שעליה הוא
עונה ב יא, ועוד משפט שכולל בתוכו את המילה פרוסקי. עכשיו הוא
ניגש לארטיום, ושואל אותו ברוסית, גם כן שוטפת וללא מבטא, מה
הם  עושים בדיוק. ארטיום עונה לו, והזקן משיב, בקור רוח
שבוודאי סיגל לעצמו ביותר מעשר שנים של חיים בגרמניה, שאליה
עבר חודשים ספורים לאחר שנפלה החומה: "אבל אינך חושב, בחור
צעיר, שכל העיניין הזה קצת לא במקום? הרי אנחנו התכוונו להתחיל
להתאמן לקראת הצעידה בטקס לכבוד הוטרנים ביום השנה לכניעת
גרמניה הנאצית, והמהומה הקטנה שיצרתם פה, אתה וחבריך, לא בדיוק
מתאימה לבוקר יום אביב נפלא שכזה בברלין, בירת הרפובליקה
הפדרלית הגרמנית, סוף אפריל 2003.