אזהרה: בסיפור קבוע מסר ביקורתי. כל המוצא לנכון לחפשו מתבקש
לשלוח לי תגובה
ל dvir-ad@zahav.net.il. השאר מוזמנים לתבוע אותי (אני במילא
אערער).


הלכתי לכוון בית ברושים, מס' בית 16. זה מה שהיה על כרטיס
הביקור.
כותרת מהודרת על דלת הכניסה הודיע לי שהגעתי.
נכנסתי פנימה, שם מצאתי חדר קבלה מטופח, ומזכירה משועממת. לפתע
היא קמה, ושואלת לשלומי, מה מעשיי כאן, איך אפשר לעזור לי, ואם
ארצה קפה בנוסף (אבל זה יעלה לי 3.90 שקל). אמרתי לה שהפנה
אותי מר שצולניק. "אההה, שלמה. רק רגע אחד. אתה מוכן להמתין
כאן בבקשה עד שהוא יקבל אותך?"
אני במילא לקחתי את היום חופש מהעבודה. כמובן שהבוס לא אהב את
זה במיוחד. "אתה לא פרודקטיבי מספיק!" התרגז עליי. "הרווחים של
החברה ממך לא מספקים אותי! פעם אחרונה שאתה עושה לי את זה,
ברור!?" האמיר עליי. גם אני לא אהבתי אותו במיוחד, אבל הייתי
צריך את המשכורת בשביל לגמור את החודש.
ניגשתי לשבת על אחד כיסאות המשרד המעוצבים בפשטנות, והיבטי
סביבי למצוא אם יש שם מגזינים או משהו להעביר את הזמן. משום מה
העציץ לא בידר אותי מספיק, אז קפצתי לשירותים הקרובים לבדוק מה
שלומם. שלומם היה טוב. למתקן הסבון שלום.
חזרתי לחדר הקבלה, והופתעתי לגלות שהעציץ לא זז ממקומו הקודם,
איך שהשארתי אותו.
חשבתי שאפילו העציצים כאן לא מקוריים, ושהם נשארים במקום יותר
מדי זמן, שלא לדבר על האנשים.
"מר שצולניק מוכן לקבל אותך עכשיו". כאילו לא היה מסכים לראות
אותי קודם. פסעתי לתוך משרדו. עוד עציץ. הוא לא נראה לי יותר
מעניין מהקודם (העציץ, אבל תואם באורח מפתיע גם לשצולניק
עצמו).
"הבנתי שאתה מעוניין במוצרנו". "כן, לשם כך הגעתי". "אם כך
נתחיל. אמור לי נא, באיזה מקצוע אתה עוסק?" "משגיח מטעם מבצע
קרנות הסוהרים " הגיעה התשובה במהירות. "אמממ, מעניין. גילך?".
"27".  "באיזו תדירות אתה אוכל קוטג'?". חישוב מהיר הראה לי
שפעם לשלושה חודשים. "שבוע", עניתי, מנסה לרמות במבחן האישיות
הזה. "תודה לך, עכשיו תן לי רגע לטעון את הנתונים למחשב".
הקלדה מהירה, חסרת חשיבה, ומלאת ניסיון, מראה לי שהוא כבר
מורגל. אחרי שניות אחדות, המכונה פלטה איזה דף באלימות מופרזת.
בזווית העין ראיתי את העציץ קופץ מבהלה. לא נורא, עוד מעט
ינבל, ומשם ימשיך עם הפנסיה עוד שנים מספר.בינתיים שלמה
חביבנו, הצעקני כמעט כמו המדפסת שלו, החל להקריא לי את
התוצאות: "ע"פ תוצאות השכלול של המערכת החדישה שלנו, הגענו
למסקנה כי אתה מתאים לאישה בת 29, פקידה, שנוהגת לגרוב גרביים
צהובות בימי שבת ומועדי ישראל. אני אחפש בבסיס הנתונים הרחב
שבידנו....". אחר עוד כרגע הוא הודיע לי כי אחת בשם רונית
קריינביץ' תחכה לי בקניון, מחר, ליד הגלידרייה בשעה 19:48.

אחרי שעזבתי את העבודה מוקדם, נתקעתי בפקקים. לגלידרייה הגעתי
ב 19:54, אבל זה לא ממש הפריע למישהו. שם היא ישבה לה, שלובת
רגליים, לבושה במיטב האופנה. שיערה היה מעוצב להפליא, ומטופח.
מכשיר הסלולר האחרון שיצא לשוק (בדיוק שלשום) שכן בבטחה ליד
אזנה. לפתע מבטה חצה את שלי, והיא פלטה במהירות "נדבר אח"כ",
טרקה את המכשיר, והחביאה אותו איפה שהוא. מספיק קטן שלא ראיתי
אותו יותר.
"אתה בטח ההוא מהחברה. הם סידרו לי אותך". "רגע, את בת 29,
פקידה, ונוהגת לגרוב גרביים צהובות בימי שבת ומועדי ישראל?"
ביררתי. "כן!, אני רונית" פרץ שמחה מרגיע זרם דרכה.
"אתה כ"כ מתאים לי. בפעם הקודמת תקעו אותי עם מישהו שמוק, שלא
ידע מהחיים שלו. הייתה מאמין שהוא קנה את האלבום של חריצי
הפלישה, בלי לשאול אותי קודם? בושה מה שהוא עשה לי!". כמובן
שהסכמתי לכל מילה. כך לפחות הייתי אמור ע"פ "המדריך לזוגיות
מושלמת", שקיבלתי אתמול ממר שצולניק. בהמשך השיחה הבנתי שהיא
הייתה שטוחה בערך כמו החזה שלה. בגלל השיחה המשעממת, לא היה לי
משהו אחר לעשות, מלבד להתבונן בגופה הצמוק, אך המעוגל כהלכה.
משום מה קסם לי במיוחד ישבנה. כזה מוצק וחמוד. לא גדול
ותוקפני, אלה סימטרי ומושלם.
וואללה, בא לי להשכיב אותה. חיכיתי שתגמור את השיחה עם עצמה,
ואז שאלתי אותה אם היא עושה משהו בהמשך הערב. אותו יום היה
בדיוק פנוי. החלטנו לבוא אליה. דירה רגילה למראה, עם חפצים
רגילים למראה, ועציץ.
ישבנו על איזה כוס קפה, ולבסוף נגמר הערב. בדרך הביתה, חשבתי
לעצמי האם פרישת התשלומים לחברה הזו, שבה עובד מר שצולניק,
הייתה כדאית. לא יודע.

אחרי כעוד שבוע, הבטיח המדריך שהקשר צריך להיות כבר יותר הדוק,
אז אני, משגיח מטעם מבצע קרנות הסוהרים, ורונית, פקידה איפה
שהוא, הלכנו ללונה-פארק. רכבנו ביחד על כל המתקנים האלה, וכמעט
שהקיאה עליי. למזלי לא על החליפה החדשה שלי.
ואז שוב עלו התהיות: "כל כך אירוני שהיא בחרה היום בשמלה
הירוקה..."
עלינו שוב לדירה שלה. כנראה שהסיבובים על המתקנים חרמנו אותה,
ותוך זמן קצר הייתי אני, היא וכמה הפרשות גוף על המיטה שלה.
אני לא חושב שהיה אכפת לעציץ. חזרתי מסופק לדירתי, וישנתי כמו
מלך שניצח בקרב.

בסוף למדתי להקשיב למה שהיה לבחורה לומר, ומסיבה מסוימת זה גם
עניין אותי.
ניסיתי גם ללמד אותה. הבנתי שהרצאותיי על מגרסי נייר משומשים
מודל '92, ומימוש אופציות בחברות היי-טק בתחום מכירת עטים
צבעוניות באינטרנט די הצליח לעשות זאת.
מדי פעם, במהלך השיחה, מישהו מאתנו היה פולט בדיחה כזו או
אחרת, וצחוק קלוש השתחרר לאוויר. אחרי עוד רגע צפצף הסלולרי
שלה, וחברתה אמרה לה ששכחה להשקות את העציץ שלה, ולכן ניפגש
בעוד רגע בספריית הוידאו. כשראיתי אותה נדהמתי- כמעט אותה
שמלה, כמעט אותו צבע שיער, כמעט אותו מכשיר סלולרי, ואפילו
כמעט אותו שיפוץ לאף. הסבירו לי שכל אחד צריך להיות מקורי, לכן
אלו הם רק כמעט אותם שמלה,שיער, סלולרי ושיפוץ לאף, אך במבט
מקרוב הם בעצם לא.
בסוף השכרנו את "רוברטו וגילי". הסרט היה על איזה זוג שהמשפחה
לא רצתה שהם יהיו ביחד, אז בסוף הם מתים אחד על יד השני. שמתי
לב שבחדרים שלהם לא היו עציצים.
מה שעוד לא הצלחתי להבין למה רוברטו מת ליד גילי, לאחר שהוא
גילה שהיא מתה.
בשביל מה? אני בטוח שהוא היה מוצא מישהי אחרת. אולי היה אפילו
פונה למר שצולניק החביב, שיסדר לו אחת כזו.
הדיון בנינו על הסוגייה התפתח, וגלש ל"למה על המפרסמים בערוץ
83 להציג יותר דוגמניות מסוכנות שפריץ, מאשר כוכבי כדורגל מבית
גליצ'ה". בסוף כמעט הקמנו עצומה למען דוגמניות שפריץ הנערצות,
אבל לא היה לנו כוח. במילא אני ורונית יוצאים לאילת עוד כמה
ימים.

באילת ראיתי המון עציצים (אני עדיין מחייך לעצמי כשאני משמיט
את ה ע', וחושב על האפשרות). בקיצור, יצא לי ולרונית לחגוג את
חצי שנה להיכרותנו בחדר מלון משותף, במיטה משותפת. בילינו נהדר
ביחד. הרגשתי שיש בה איזה משהו מיוחד.
ואז... אז יום אחד אני מתעורר. אני שוכב עירום מליל אמש לידה.
היא הייתה נראית מהורהרת. לפתע מסתובבת אליי ומטילה את הפצצה
בפני: "אני רוצה להיפרד ממך".
כל הדרך חזרה לת"א שאלתי אותה "למה? איך? מה פתאום? הרי הכל
הלך כל כך חלק?"
"יש לי סיבות משלי" היא החזירה.
"איזה מין סיבות?" ניסיתי לברר.
"אתה פשוט לא זה".
"אבל אפילו המכונה אמרה שאנחנו מתאימים".
"אני מצטערת", אמרה,
"אבל לא הצלחתי להסדיר את התשלומים עם החברה הזו, זו שהכירה
בנינו".
"מה!!!?" רתחתי.
אחרי שהגענו מיד ניגשתי למשרדו של שלמה שצולניק. העציץ שלו היה
מלבלב.
"מה זה אמור להיות?" חתכתי ללב העניין. "אני ממש מצטער, חלה
תקלה במערכת שלנו, אבל יהיה בסדר, נדאג לפצות אותך".
"יש לכם איזה דמעות במבצע?" שאלתי.


1 במאי, 2001