כאשר אדם נשאר לבד, ולא משמיע קול, אפילו כשהוא לא צורח, אפילו
כשהוא לא בוכה, הוא מעביר אליך את כאבו דרך השתיקה. השתיקה
המרה, הכבדה יותר מכל, שתיקה שאי אפשר להפר... והוא פוקח את
העיניים ולא מעז לעצום, הוא חושש לגלות מה קורה כשעוצמים
עיניים ושותקים... חשוך לו לבד וחולצתו מלוכלכת לאחר שהתגלגל
במדרונות הפחד והכאב, וראשו חבוט לאחר חשיבה ממושכת על המוות.
הוא חושש ללכת שוב בצעדיה, שוב להרגיש את מה שהיא הרגישה
כשהלכה שם, כך לאט פסעה בצעדים קטנים וחרישיים בצעדה שלא נגמרת
לעולם, ואף אינה זוכרת מתי התחילה. מסביבו עצים גזומים שנקטעו
באמצע חייהם, ולרגליו מוטלים פרחים יבשים שנבלו, ולמעלה, מי
יודע מה יש למעלה... כך הוא מחבק את רגליו ומניח את ראשו על
ברכיו ושותק.
יום עבר לו והגיע בוקר.
בכיסו נמצא תפוח יבש במקצת. הוא אוכל אותו בכל זאת. כמה מר
הטעם היבש של מה שהיה פעם דבר כל כך בריא ומלא חיים ופריחה...
לפתע הוא מגלה עקבות, של ילדה קטנה שפעם הלכה פה... והוא יודע
של מי העקבות, והוא יודע שזו היא שהלכה פה, והוא מבין מדוע הוא
מרגיש ככה... עכשיו, אחרי כל מה שעבר, הוא יודע מהו מוות, ומהו
כאב... עלים קטנים נושרים מהעץ הישן והעצוב, כמו דמעות שזולגות
מעיניים, שפעם היו כל כך נוצצות ומלאות חיים, עכשיו, כאילו
נגוזו ונעלמו עם הקיץ, ומייד לאחר מכן, הסתיו... והיא יודעת
שהוא שם למטה, מרגיש את צעדייה, מרגיש את דמעותייה, שומע את
זעקתה החרישית שלא נשמעה לעולם מקודם... והיא אינה יכולה לעשות
כלום כדי לעזור לו, היא שם למעלה, יכולה רק להביט, לבכות
ולהוריד גשם, בדיוק כמו בסתיו... |