ביום ראשון, בערך בשעה 11 וחצי נשארתי ללא חברי הטוב ביותר
וללא צינור חמצן, אינני יודע בדיוק מדוע זה קרה לי, חשבתי שיד
המקרה בכך, אולי עקב היותי לא סימפטי במיוחד לאחרונה, אולי
בגלל מקרים דומים ביחסי עם כמה מחברי הקודמים... שתיקה.
דממה אובדנית, קרירות... מריטת עצבים, צרחות כאב וזעקות שבר עד
בערך כ7 דקות לפני חצות, (11:53 ושמונה עשרה שניות בשביל
הכיעור שבכך... מרוצים?)
כרוע על ארבע רגליי ממרר בבכי ואחוז ייאוש בשל תקיעת חרב זו,
הצלחתי להרים מעטות את אגרופי ולחרוק שיני בנקם, דלתו של חברי
נשארה סגורה... הוא מיאן לפתחה גם כאשר יבבתי קלושות והתחננתי.
ניסיתי לדבר אל ליבו, לאיים עליו, לפרוץ את דלתו עם עם מברג
חד, אך הוא שתק, כאילו אין יותר דרכו להגיב... אותו "חבר" אשר
קצת לפני אתמול(ויותר משבוע) היה כה נאמן כלפי.
כעת, התעלמות מוחלטת.
לקחתי דף ועט על מנת לרשום את הכתובת הרשומה על דלתו של חברי
הטוב ביותר ולצלצל אל מישהו שמבין בדברים מסוג שכזה.
קולו המבולבל של הרופא התמוה טען שהחבר שלי היה במצב תקין
לגמרי כאשר בדק אותו אתמול.
לאחר שניסה להרגיעני בשלווה מזוייפת ניתק היידען המאותגר והלום
הסרוקסט את הטלפון.
רקעתי רגלי ברצפה בחירוף נפש לאחר שנודע לי שאין כרגע אף אחד
בעולם שיכול לתקן עבורי אבידה זו.
נשכבתי על יצועי מורעל מזעם וחירוף נפש על האסון שפקד אותי. לא
האמנתי שחבר ברמה ואיכות שכאלו יחדול מלתפקד, ההרגשה שבלעדיו
אני מרוקן וחסר אנרגיה, ללא יכולת שיכלית, ללא חמצן, ללא כוח
נפשי,ללא שום יכולת השראה...
כ350 שקלים הלכו לפח על צורב מהירות 32X של קריאייטיב...
מחר יבוא הטכנאי ואולי יתקינו לי כונן תקליטורים חדש.
קשה לי למצא חברים טובים בלי שהמעגלים שלהם ידפקו בסוף... |