ליבי דהר, הזעתי.
פקחתי את עניי, הבטתי בשעון וידעתי שאני לא מוכרחה לקום. מצד
אחד לא הצלחתי לישון, דפיקות הלב העיקו עליי ומצד שני לא רציתי
לקום כי כ"כ חששתי, ידעתי שאצטרך להתמודד עם הפחד.
נמנמתי כמה דק' ולא היתי מסוגלת יותר, הלב לא הניח לי, הוא פעם
והיתי בטוחה שתיכף ייצא מתוכי,
הוא האיץ בי, רציתי לתלוש אותו ולמעוך אותו שיפסיק לפעום מהר
כל כך.
אפילו הדמעות החלו לזלוג. מועקה וחוסר מנוחה הציפו אותי.
כולם אמרו שיהיה בסדר ונדמה שהיו בטוחים בזה, רק אני הבטתי
בכשלון מחייך אליי בסוף הדרך ואומר:
"אמרתי לך!" ומביט בי במבט ערמומי.
אפילו שקבלתי את עצם הכשלון חששתי, לא יכלתי להסביר ממה ולא
היו לי הכחות לנסות להסביר
שטפתי את פניי מהדמעות שזלגו והתחלתי לקרוא את הדפים, דף אחר
דף, קולטת אבל לא באמת.
שעתיים עברו ואני ממשיכה לקרוא והלב לא מניח לי, דופק ודפוק.
הבטתי  בשעון והבנתי שעליי ללכת, לבשתי את הבגד הראשון שהיה
בהישג ידי, לא היה איכפת לי אם החולצה והמכנסיים לא מתאימים
ואפילו לא הסתרקתי.
שתתי מעט מהשוקו וכמעט שהקאתי.
יצאתי.
הגעתי לשם. הבטתי בה. היא חייכה אליי, היא נדמתה כאישה חביבה
למדיי ולרגע אפילו נרגעתי מאוד.
זה תיכף נגמר לחשתי לעצמי. היא התחילה לשאול שאלות מהדפים
שהיתי צריכה לקרוא והלב התחיל לדהור בתוכי שוב. המילים התבלבלו
ליוהרגשתי מחנק בגרון, עצרתי בעד הדמעות מלזלוג והצלחתי.
כל מה שקלטתי קודם פרח מזכרוני והיה נדמה כדבר שמעולם לא
למדתי.
בסוף היא אמרה לי :"טוב זהו, סיימת את המבחן..."
חייכתי  חיוך מנומס ויצאתי משם. מאוכזבת. לפתע הרגשתי הקלה.
הלב הפסיק לדהור.
"בסה"כ מבחן..." אמרתי לעצמי. ולרגע אפילו גחכתי.