אני יושב פה לבדי
בחדר- רק חלון
בדידות וקור מנת חלקי
אני מוכה יגון

ואת מתוקתי הו את
אינך עמי כעת
אני יושב פה כי כמעט
הגיעה כבר העת

אני חושב פה ונדהם
כמה קדורני
תמונות של כל אשר קדם
עולות בזכרוני-

הלילה האיום הזה
שבו לחרדתי-
היה אחר- איני הוזה-
איתך במיטתי!

נבגד אז חשתי, עד מאוד
פגוע עד לשיא
אך לבסוף, אחר כבוד
כבשתי כעסי.

על-כן, אף כי את לא איתי
מוחל, שוכח לך-
אהובתי, יקירתי
הכל עבר, נסלח.

אך האירוניה כה גדולה
את נשמתי פוצעת
אף שנתתי מחילה
זאת את אינך יודעת

את כעת נמצאת איתו
בין אור לחמימות
במקום נפלא וטוב
בעוד אני- גלמוד.

אכן בודד פה עד מאוד
בחדר- החלון
מכניס קרניים צהובות
של שחר, אור ראשון

ועוד מעט, מתוקתי
אוכל להמלט
אחשוב עליך- יפתי
הגיעה כבר העת

עוד רגע קט בלי חרטה
הם לפחות שלושה
יקחו אותי אל המיטה-
סיפרו שהיא קשה

הם יכפתו ברצועות,
יחדירו מחטים,
הרעל כבר בצינורות
מזמן בנשמתי.

והנה, הנה הם באים
שמחים הם לאידי
אך הם מתוקתי, רואים-
כלו כל הפחדים.

לחדר הם אותי לוקחים
הוא כלל אינו רחב
מאחורי זכוכית בוכים
הורייך והוריו.

לובש מדים אחד ממעל
אז אותי משכיב
מסביר לי על זריקת הרעל
אך איני מקשיב

אחרי זמן-מה אותי קושר
באלף חגורות
בעוד לובש מדים אחר
בודק הצינורות

במחטים אותי דוקר
אני מרגיש דקירה
אותי שואל אחד אחר
אם יש לי הצהרה.

איני חושב לומר דבר
מלבד "להתראות"
אולם פתאום אני נזכר
בעוד דבר פעוט:

"ליפתי מסרו היום
כי לה אני סולח.
וניפגש בגיהינום-
נואפת ורוצח"