היא מחייכת את החיוך שלה,
אותו חיוך ידוע, חיוך של צביעות.

מכשפת בקסמיה,
טווה חוטי עכביש קסומים,
מכוונת אל הטרף, פוגעת במטרה
ומושכת אותה אט אט לעברה.

שקר אחר שקר יוצאים הם מפיה,
אך מכושפים הם כבמסווה
כמילים קסומות.

מנגנת מנגינה משכרת
ומושכת אליה לבבות.

לא תנוח ולא תשקוט
עד שאותן נפשות טהורות
ייתנו לה את ליבן.

ואז, עוברת היא הלאה
ומשאירה אותן פצועות ובוכיות.

מהלכת היא על שביל מכושף -
שביל הרגשות.
לבנה לבנה היא עוברת,
אהבה, בגידה, שנאה.
כך היא מקפצת לה, עד למציאת הקורבן הבא.

זה מתחיל מחיוך,
ממחשבה בודדה על סיכוי עלוב לאהבה.
מסתיים באותו מבט קר ומנוכר
ובמחשבה על מעבר לעולם הבא.

לוקחת נפש תמימה ובונה אותה,
מעלה אותה מעלה ומכתירה אותה למלכה.
ובאותה הקלות,
מורידה אותה מן המלכות,
רומסת אותה בשקרים ואכזבות,
מפילה אותה מלמעלה אל התהום העמוקה.

אך מה קרה?
הכישוף פג,
ואותה נפש פצועה
התעוררה לגילוי המרמה,
לקחה את מנת האכזבה היומית
ותקעה לעצמה כדור בראש.


   . . .