אני תוהה איך הגעתי למצב הזה...
איך נתתי למישהו לפלוש לרובד כה עמוק ואינטימי...
תוהה איך הוא הצליח...
ההילה הטהורה שלו עוטפת את גופי ברוך...
-בום!
מטען חבלה התפוצץ בחדרה. 3 הרוגים. עשרות פצועים.
הוא משרטט קווים דימיונים על צוארי ע"י שובל של נשיקות
עדינות...
אני מעבירה את ידי בשיערו... מתמכרת לתחושה...
-בום!
שלושה חיילים פצועים קשה מפגיעת רסיסים. מצבו של אחד - אנוש.
אני טועמת את השפתיים שלו על שפתיי... טעם כה מוכר, כה ממכר...
הדופק שלי תופס ספרינט כל פעם מחדש...
הוא מלטף את פניי... בכזו רכות, כאילו הייתי בובת חרסינה...
בובת החרסינה שלו.
-בום!
חשש לחדירה של פמליית מחבלים מתאבדים. פירצה בגדרות הגבול עם
לבנון.
מבטי ממוקד במבטו. כולי בוערת, עיניי טובעות בתוך עיניו. כבר
שעות שלא החלפנו מילה. אין צורך. גופי רוטט ומתמוגג... מוקיר
תודה, בעודי נמסה כמעט תחתיו.
-בום!
פצצות מרגמה פגעו בכוחות צה"ל בצומת תפוח.
לא ניתן לאמוד עדיין את מימד הפגיעה.
וצפירתו של הביפר חורכת את האוירה... צלילו כה צורם, אך עם זאת
חרישי במידת מה... כאילו הביפר מתבאס בעצמו.
כעת גם צלצולו המונוטוני של הפלאפון מצטרף לדואט. וכבר אי אפשר
להתעלם.
ופתאם אני מוצאת את עצמי מזמינה לו מונית.
מוכת תדהמה, אני מוצאת את עצמי נעמדת על קצות האצבעות, גבוה
ככל האפשר, כדי לתפוס כמה שיותר ממנו, בעודו נושק לי על מפתן
הדלת.
והנה אני לבד, בחדר ריק. יושבת על המיטה, ואורה האורבני של
האולטרה מלטף את גופי באור לבן. ריחו המשכר עומד בחדר, מכה
באפי... ופתאם אני אסירת תודה שהחדר שלי כל כך חנוק.
דקות עוברות כשעות, שעות כימים, שבועות כנצח.
והוא לא שב. הוא לא חוזר אליי.
ופתאם טלפונים... הודעות... מבטים... אמפתיה פלסטית.
אני מסרבת להדליק טלויזיה.
מסרבת להציץ בעיתונים.
מסרבת לתת לעמוד הבית לעלות עד הסוף.
מסרבת להתמודד עם הכותרות.
והנה, אני מסתדרת בלעדיו כמו גדולה. מתפקדת, כמעט שלמה. כמעט.
ואפילו התרגלתי לדבר עם המחנק בגרון. אפילו לצחוק.
ושוב אני במיטה. זיעה קרה ניגרת מעליי, מתערבבת במליחות עם
הדמעות שנשברות על הסנטר...
ופתאם, כמו שי, כמו נס... יד בטוחה וחסונה אוספת את שיערי...
מלטפת את מצחי.
אני פוקחת את עיניי ורואה אותו מולי. אותן העיניים האוהבות,
אותו החיוך החם. החייל האמיץ שלי. הלוחם הגיבור.
"מה יהיה איתך... פולניה שלי".
ואני פולטת צחוק של נחת. מתמקמת בין זרועותיו... מצמצמת את מעט
הפער שהיה ביננו... ונרדמת שוב, בחיקו.
למחרת, בספרייה, אני נזכרת שלפני השינה תכננתי להשאיל ספר על
חלומות.
איפהשהו באמצע הדרך לסקציית המיסטיקה, אני עוצרת בפתאומיות,
כאות ציות לאינר-סלף שלי. "יא מטומטמת, את בכלל לא מאמינה
בחלומות".
אופס.