נדמה שהקיץ כמעט ונגמר. דרך החלון הפתוח במכונית אני מרגישה
רוח קרה ועור הידיים שלי סומר. הדרך מוכרת כל כך והרחובות
המחשיכים נרמסים תחת גלגלי המכונית ונעלמים. הרדיו שקט ורעש
מנוע הדיזל המטרטר הופך מונוטוני יותר על הכביש הראשי ונבלע
בתוך ערב עירוני אפור.
הרגל על דוושת הגז קצת רועדת וכף ידי, הרודה במוט ההילוכים
חלשה מזיעה.
בבטן אותה תחושה נוראית שעולה לנבכי גרוני, משתלטת עלי ומכלה
אותי כבר חודשים.
פניה אחרונה לתוך הרחוב וכל פינה בו צועקת זיכרון חרוך שלנו.
אני מחנה את האוטו ליד החור בגדר, מכבה את האורות, נושמת עמוק
ומשאירה עוד רגע את המנוע.
עכשיו היא יודעת שאני כאן. היא מזהה את הרעש שלי. אני יודעת.
מביטה בבנין שלוש הקומות המתקלף ושני ילדים משחקים בכדור במגרש
חניה. נוף ילדותי מתמזג בהווה הצורב. אני טורקת את דלת
המכונית, מוציאה סיגריה מהחפיסה ומכניסה אותה מיד בחזרה. היא
יודעת שאני מעשנת רק כשאני לחוצה ואני לא רוצה את  המבט שלה
שיסגיר אותי מיד.
בחדר המדרגות המטונף עומד ריח של אבק וארוחת ערב, אני עולה
ומקשיבה למקצב שיוצרות הנעליים שלי עם הרצפה, מדרגה ועוד
מדרגה, תיפוף קצוב עם הפסקה בכל קומה. האור נכבה כבר פעמיים.
אני עומדת מחוץ לדלת אשר בצידה השני כלאתי את כל חיי ורק
הזכרונות נשארו שלי.
שתי נקישות חלשות ואחריהן שתיים חזקות. אני שומעת את הצעדים
שלה, מבט קטן בעינית, מפתח מסתובב במהירות, דלת נפתחת... עכשיו
אין יותר שום דבר בעולם חוץ ממנה.
היא מחייכת אליי את אחד החיוכים מהרפרטואר המנומס שלה, בתנועה
מהירה מסלקת שערה עיקשת מהפנים, נותנת נשיקה חטופה על הלחי
ומתרחקת לפני שהספקתי להתקרב. כמו תמיד.
אני נכנסת ומתישבת  על הספה מול הטלויזיה השותקת. היא מסתובבת
בבית ואני מנמיכה את הקול כדי להקשיב לרעש של תנועותיה.
מים רותחים בקומקום החשמלי, שקשוק של כוסות, מים יורדים
בשירותים, טלפון מצלצל, קולה עמום מבעד למחשבותיי. משאית עוברת
בחוץ. אני נרגעת רק מהנוכחות שלה, נשענת אחורה ומחכה לה.
היא באה עם שתי כוסות קפה רותח, מושיטה לי אחת ומתישבת בזהירות
על הספה לידי.
"אז מה קורה?" היא שואלת. אני עונה בחיוך עקום ומושיטה יד ללטף
אותה. והיא, כמו ידעה מראש את התשובה שלי, שולחת בי מבט
מאוכזב.
היא רוצה שנהיה חברות. כאלו שנפגשות מידי פעם לשתות קפה, אולי
אפילו סרט, מדברות על הדברים הרגילים, בטונים הרגילים, ממשיכות
הלאה...
בימים טובים, זה מצחיק אותי. בימים רעים, זה מצחיק אותי אחרי
חצי בקבוק וויסקי.
היא מעבירה ערוצים בטלויזיה ורוטנת שאין מה לראות, שהכל משעמם
ואני מעריצה את היכולת שלה להשתעמם מול המסך כל כך הרבה שעות
כשרע לה.
כשרע לי, אני רוצה רק אליה.
אני בוהה ברקע המתחלף ומזוית העין רואה את הפרופיל המוכר,
החידוד של האף, הפה קצת פתוח, חולצה גזורה כמעט חושפת כתף
בהירה. היא נשענת אחורה והברך שלה נוגעת בשלי. חם לי.  
אני מתרוממת מהספה וניגשת לחלון. פנסי הרחוב כבר נדלקו ודרך
התריסים הפתוחים אני נרעדת למשב רוח קרה על פניי.
יד על מותני. אני קפואה, לא זזה. שתי אצבעות מגששות דרכן מתחת
לחולצה אל הבטן. נשימתה חמה בריח קפה. פעימות הלב שלי חזקות כל
כך והן מרעידות את כל הגוף. אני עוצמת עיניים ונעלמת אליה. היא
מרימה את שערי ומנשקת עורף כפוף, אני חונקת דימעה עקשנית,
מסתובבת ופוגשת את שפתיה לנשיקה איטית וארוכה. החלון פתוח
ומגלה אותנו לכל העולם.
"בואי" היא לוחשת, ואני נצמדת אליה, תופסת חזק את כף ידה,
ונותנת לה להוביל אותי, כמו ילד קטן שלא יודע את הדרך.
אלא שהדרך הזאת ידועה לי היטב. דרך ללא מוצא.
היא מכבה את האור בחדר ורק שברי אור מהפנסים בחוץ עוזרים לי
לגשש את פניה, מצח, לחי, צוואר רך ומוכר. היא משכיבה אותי על
המיטה והגוף שלי בוער אליה.
היא נוגעת בעדינות. מפשיטה חולצה, מעבירה יד בשערי. היא טועמת
אותי ומתפשטת.
אני נשאבת לתוך הריח המוכר שבין רגע ממלא את החדר. הריח שלנו.

אני מפחדת שהיא תפסיק פתאום, מפחדת לגעת בה, כמו חתול רחוב
שלרגע מתמכר למגע ורגע אחר כך נבהל ובורח.
היא מעליי, היא מתחתיי, היא בתוכי.  
התנועות שלה החלטיות ואני מרחפת בין זרועותיה, רוצה להתכסות בה
ובחושך האסור שלנו ואף פעם לא לאור.

היא נשכבת על הגב. אני נשכבת לידה ומניחה עליה ראש כבד. היא לא
מלטפת. אני שולחת יד באויר, היא לא אוחזת בה. אני רוכנת לנשק
היא עונה בנשיקה חמוצה. היא מתרוממת לאט ומתלבשת. "אני רוצה
להיות לבד" היא אומרת. ואני יודעת. מכירה כל מילה שלה, כל
תנועה, כל מחשבה, אבל אף פעם, אף פעם אני לא מצליחה להתרגל
להרגשה הזאת.
היא משפילה מבט עצוב. "אי אפשר ככה" היא אומרת, "צריך לחשוב על
העתיד". אבל העתיד שלי היה טמון עמוק בין זרועותיה, בתוך תוכה.

אני מתהפכת ערומה על הבטן ומרגישה את המבט שלה נעוץ בי חד
והחלטי. טומנת ראש בתוך הכרית שלה ושואפת עמוק לתוכי את ריח
פניה שנמהל בריח דמעותיי. יד מלטפת את שערי, יורדת אל הגב,
עולה בחזרה. "אל תבכי" היא לוחשת  "רק אל תבכי..."  
אני שוקעת במזרון והוא שואב אותי אליו כמו מערבולת בלב ים. לא
להיות.
הנה שוב התחושה בבטן, מתפשטת במעלה הגרון. תחושה רעה ושורפת,
אוכלת מבפנים כמו תולעים את המת.
ואין יותר שום דבר. עוד לילה שיהפוך ליום ויום שיעשה ללילה
ולעוד יום.
אני מתלבשת באיטיות, שוטפת פנים מול ראי ועיניים אדומות.
היא פותחת לי את הדלת. אני מחבקת אותה ודמעה עוברת לצווארה.
היא עונה לי בחיבוק קר ודרך החולצה אני מרגישה אותה רועדת.
דלת נסגרת מאחורי, מפתח בסיבוב מהיר. אני יורדת במדרגות והמקצב
מתחלף בחבטות כבדות, הראש שלי כואב וריח האבק נקי מריח
תבשילים.
הילדים עם הכדור הלכו כבר, את הרחוב מילאה שתיקה של לילה. אני
נכנסת לאוטו ובתנועות מהירות מוציאה סיגריה מהחפיסה, מדליקה
אותה ובולעת עשן אפור מלוא ריאותיי. מניעה את האוטו, פותחת את
החלון ויודעת שהיא מקשיבה לרעש שלי.
הרגעים שאחרי הייאוש הם רגעים מוזרים.
הרדיו חלש מאוד, אבל אני מצליחה לשמוע נגינת גיטרה מוכרת.
מגבירה עוד ונותנת לצלילים לשוט בחלל האוטו. אני עוצמת את
העיניים. מכירה כל מילה, כל מכה של התופים, כל תו של הבס, כל
תנועה על הגיטרה החשמלית. השפתיים שלי נעות מעצמן לפי המילים
שפעם היו כתובות בעיפרון מעל המיטה שלי, עד שעברתי דירה
והמילים נשארו שם. הלילה נעצר, וקד קידה למנגינה.
הכאב בבטן נעלם, יבשו הדמעות מהעיניים.
למשך שלוש דקות ועשרים שניות שקעתי לתוך הצלילים, והיא נעלמה
בינהם.