מיום בגרותי לבי חשוך. ריק מנוכחות ונשכח כבר משאר חלקי הגוף.
הייתה פעם אחת שהתמלא הוא באור עמום, אך גם הוא נכבה במהירות.
"זה לא הוגן" חשבתי לעצמי, מתוך כל כך הרבה לבבות דווקא שלי
לוקה בחושך וחושך זה מעיק עליי כל יום ולא מצאתי לכך סיבה או
פתרון. אולי חולה הלב ולא יכול להירפא עוד?
לצערי הרופאים לא יכלו לעזור לי. כולם אמרו אותו דבר, אמרו
שהוא בסדר ושאין לי מה לדאוג. אחד אפילו כינה אותי פרנואיד
והציע לי לבקר פסיכולוג, אך אני התעקשתי ומיאנתי לחדול מגריסת
אותה גרסה של מענות וטענות כלפי החושך שבלבי. לאחר סקירה נרחבת
וספיגת אכזבות רבות התייאשתי והחילותי משלים עם גורלי המר.
ודווקא, דווקא אז ביום סגרירי אחד בעוד שהלכתי ברחוב, ראיתיו!
אור יפה ובוהק שנצץ בעוז והרהיב את השמיים. אור כזה לא ראיתי
מימיי, היו אורות גדולים ויפים ממנו אך הוא נגע ללבי. הרגשתי
את לבי זועק, ושמחתי - "הנה, לבי מתאושש!" זעקתי. מצבו טעון
שיפור. אחרי הכל חשוך הוא זמן רב והנה לאחר שתיקת עולמים זועק
הוא ורוצה לחיות.
מיד ניגשתי לעבודה, ידעתי שחייב אני לתפוס את האור שריצד
לעברנו ביופיו וכבר היה מאוד קרוב אמרתי ללבי: הנה אור זה כה
טוב הוא, ננסה להפכו לשלנו ועם קצת מזל ישרור אור בתוכנו היום,
ולבסוף כאבנו יישכח. האור כבר היה קרוב כמעט עד כדי נגיעה, הוא
הבחין בי והחל לרצד סביבי בשעשוע. "סימן טוב זה" אמרתי ללבי,
נראה שחפץ הוא בייקרנו. לבי נמלא תקווה והחל משכנע אותי לנסות
ולתפוס את האור. כבר הייתי בדעה אחת עם לבי וקירבתי ידי אל
האור, אך לפתע תקף אותי מן כאב בלתי מוסבר, כולי נמלאתי בחום
שפעם בתוכי כמו אחוז טירוף ומנע ממני לנסות ולתפוס את האור
שריצד והתרחק. בשנייה האחרונה חמקתי מאחיזתו של הכאב והושטתי
את ידי לאור בניצחון, אך ניצחון זה התגלה כאכזבה, ברגע שידי
נגעה באור נעלם הוא כלא היה. ידעתי אז שהוא לא יכול להיות שלי,
הוא סתם טייל לו מלבו של אחר כדי לנשום אוויר צח ואז לחזור
לבעלו. "ניחא" אמרתי לעצמי, יש אורות רבים בים, כלומר באוויר.
המשכתי ללכת לדרכי והחלטתי כי אמשיך לנסות ולגעת עד שאחד מהם
ייכנס לתוך לבי. ואז נזכרתי בו, וברגע שנזכרתי החל הוא נשנק
מכאבים ואני איתו, מכה קשה ספג הוא היום וקיוויתי שמכה זו לא
סופנית ושהכאב יעבור מהר, ולאחר שבוע בערך אכן הכאב החל דועך,
אך אז ביום סגרירי, שוב ראיתיו. ושוב נמלא לבי בתקווה חסרת
פשר, ושוב ריצד האור סביבנו כמפטפט אתנו על זה ועל זה. אז
החזרנו לו פטפוט, אפילו שניים, ולמרות שכה רצינו, לגעת לא
ניסינו.  
מפני שגם אני וגם הוא ידענו שדבר לא ישתנה, ושוב ייעלם האור,
ושוב ניוותר לבד, אני ולבי, כבויים יחדיו.