יום אחרי ששכבתי עם בן דוד שלי יצאתי מוקדם מהמלון וירדתי
לרחוב.
בחוץ עוד היה קריר. מפתיע אף היה לגלות בשמיים מעט עננים
אפורים. 'אז הכל נוגה לקראתי, מה'. התחלתי למעוד את דרכי.
עוד הייתי סחרחרה. מלנכוליית הבוקר שאחרי חלחלה לתוכי בזהירות.
כן, גם היא.  
משהקצתי משינתי, בלי להסס השתחלתי אל אותם הבגדים שלבשתי ערב
קודם.
בצד ימין של החצאית הלבנה היו שני כתמים דהויים, יסוד סביר
מהאניס שירקתי על עצמי תוך פרץ צחוק. הגופייה הקיצית, זאת שגנח
עליה אתמול "בשביל מה המחשוף הזה, בשביל לשגע אותי?" הדיפה
ריחות חריפים. ספק משקאות, ספק הזיעה בה התחככתי ללא הרף. וכל
זאת לא הפריע. וחשתי גאה. כך בתחילה.
זאת הייתה דרכי לא לחדול מלחוש את ליל אמש על גופי. כמה
השתוקקתי להאריכו. עוד קצת, מעט, שרק לא ייגמר.

After years of waiting nothing came

פוסעת לבדי. מחשבות לא ממוקדות שועטות להן מצד לצד. התרוממות
רוח גדולה גורמת לי לחוש כה בזויה. פרדוקס מכעיס, כמעט כמו
לצחוק בתחילת הערב מלוא גרון על בני משפחה שמביאים לעולם ילדים
גמדים, ובסופו של לילה להרגיש לחישתו הלוהטת "אוי, איזה בדואים
אנחנו. תגידי לי שזה לא קורה".
בחילה תוקפת אותי. מתיישבת על ספסל מאובק הצופה לים. עוד רגע
לרשימה, בו הייתי מוכנה באושר להצית איזו סיגריה, לשים לרגע
בצד גם את הפרט שלא עישנתי מימיי. קצת חזות בוגרת מהורהרת, לא
אבקש יותר. קצת להרגיש בת 18, או 22, או כל דבר שיישמר את
היותי שייכת לעולם שלהם.
שתי ידיי נאבקות, תומכות בראש שמוט למחצה. אלו לא דמעות, ואת
לא תבכי.
מעט הדחקה, קורטוב עיכול, בחישת נתונים. יהיה בסדר, את בסדר.
קמה, מיישרת את הגופייה, מזדקפת. שאמשיך? או אסתובב ואחזור
למיטת המלון המרווחת בהגזמה, כמו מעולם לא זנחתי אותה. כמו היה
זה רק חלום. עצמתי עיניי באחת עשרה, התעוררתי עם זריחת השמש.
ובין לבין - הכל אצלי, בדיית מוחי הקודח.
ללא תכלית, ממשיכה לדדות בעיר הזרה לי. נשגב. נשגב קראתי לו.
מבחינתי, הוא עשה את זה. פתטי. מבטי אל העתיד מסתכם בשלל מילים
ריקות. עצמאות, הוללות, פרנסה, דירת סטודיו. את מי את מנסה
להשיג, אחרי מה את רודפת.

איך לחש "אל תתאהבי בי עכשיו" רגע לפני שחנה בפתח המלון. בטון
עייף, מיואש "את יודעת שזה לא מתאים. אי אפשר. רק אל תתאהבי
בי". אני? להתאהב? ברור, עוד אחת. כלל לא מכיר אותי.
מבוכת הסיכום מנעה פרידה הולמת ללילה כולו. רפרפנו ידיים, לבי
הלם. יצאתי ממכוניתו בקימה החלטית. נשק לי לשלום מבעד לחלון,
מינימליזם. כשהתניע והתרחק, לא הבטתי אחור. שניות לאחר מכן
צנחתי על האספלט, והשומר המנומנם בכניסה ניעור ובא לבדוק אם
הכל כשורה. הרחקתי אותו ממני בהיסטריה. במעלית, בדרך לקומה
השמינית, פתאום תפסתי.

As your life flashed before your eyes you realize

העיניים תרות אחר ניצוץ זכוכיות. מחפשת בקבוק בירה מזוהם, משהו
לאחוז ולנפץ, לכלות בו את זעמי.
גרוטאה אדומה מצפצפת, זקנקן צרפתי שורק "איזה תחת!". בועטת
בפחית טובורג חלודה ומעווה את פניי.
מעניין מה הוא עושה עכשיו. פותחת בטקסיות את התיק, מגניבה מבט
לסלולארי. השעה עדיין מוקדמת, המסך חלק, ולא התקבלה שום שיחה
מאז לפני חצי שעה.
מעניין אם יזכור. אם ירצה. אין ביכולתי לדעת עד כמה שתוי היה.
ועד כמה שיכורה הייתי אני. מרתיע לחשוב שלא לחלוטין. והרי
הייתה איזו שיחה, כך במעומעם נדמה, כששנינו שעונים - לא. דברים
על דיוקם ייוותרו; הוא שעון, אני עליו, מרוחה - בה תוך כדי
תזוזה מתמדת דחקתי, מתנשפת "יש שתי אופציות. אופציה א' - מה
שקורה פה עכשיו זה לא רצון, כי אם כורח חרמנות כתוצאה
מהאלכוהול, או ב'- האלכוהול רק הוריד מסכות, וחשף תשוקות
קיימות". במפתיע, משפטיי עוד הלכו ונהיו מורכבים מנשוא, ככל
שחלפו השעות. הוא מלמל, בודאות "ב'... מסכות... תשוקה",
ובסיפוק ראיתי את העניין כמעט ומוסדר.
כבר לא ידעתי מימיני ולא הבטתי משמאלי, רק הנחתי לכל להתערבל.
המוזיקה האפלולית, הבלונדיניות, הבר. ההיגיון. ואיך פתאום
אנחנו כאן? הכל הפך הזוי.

השמש כבר שולחת אותותיה, מסלקת ספק לקדרות. מתחילה לראות
מטושטש ולא ברור אם גם הפעם הכנסתי לעין את העדשות הפוכות או
אולי זוהי סתם עייפות רציונלית. מדשדשת ברחוב די ראשי, מוניות
חולפות על פני בזו אחר זו.
בשישי בצהריים שלחתי את אמא לקנות לי עיתון בלובי, ואיימתי שאם
לא יסופק לי עניין מיידית, אתפוס בו ברגע טרמפים בחזרה הביתה.
"טרמפים" צחקה "פה זה לא עובד ככה".
אחרי שעה וארבעים חזרה עם מוסף סופשבוע, ועם חופן הפצרות "נו,
למה את ככה? תצאי לבריכה, את לא רוצה לצאת?". הושטתי ידי בלי
להסתכל בעיניה "העיתון?". הניחה לידי "תודה. להתראות".
ראיינו שם נהג מונית שהפך סופר, ובתובנה חדה השמורה ככל הנראה
רק לנהגי מוניות, ליהג כי החיים, החיים זה עניין לא פשוט.

נעצרת ליד הקיוסק הקרוב. המוכר מתקרב. לא יפה במיוחד, לא צעיר
במיוחד.
"מה מותק?"
"דיאט קולה"
"פחית?"
"בקבוק"
"בבקבוק, זה יש רק דיאט לימון. רוצה לימון?"
"שיהיה לימון"
"יום טוב, נשמה"
לדיאט לימון יש טעם של קוסמופוליטן.
כן. אני כוסית אלגנטית ששותה קוקטיילים עם קשית.
לא. אני ילדה נלהבת שנכנסה בשוגג לפאב תל אביבי לא לה.

כששאלתי אם אזכה לראותו שוב, צחק שכן, נו מה, אבל ודאי לא
בנסיבות כאלה.
בהמשך חזרתי ושאלתי, ממקדת, בודקת אם אזכה ל"להתראות" מפוכח,
יום לפני שאאלץ לעזוב.
הוא אמר "נראה". רק "נראה" הוא אמר. וכבר ראיתי, יכולתי לראות.


I'm a reasonable man get off my case

והרגליים יעשו לי דווקא. ויובילו אותי לאן שאסור. וביקור שיכל
להיות תמים אילולא התרחשויות קודמות ייהפך כה מרעיד. ואכנס
בטעות למקום הנכון, אגשש בחנות, אשאל היכן, ישאלו מי אני. ואם
קבעתי פגישה. ואחייך, איש חשוב. לא קבעתי, מה להגיד? תגידי
יסמין. לא, לא קבעתי. בואי תעלי הם יאמרו, ואעלה וארעד וארצה
לנוס על נפשי. והוא יישב שם, מחייך במבוכה, והזיפים, אותם
זיפים, והעיניים, כמעט אותו מבט.
ונחליף משפטי נימוסים שנונים מצדו, מבוישים מצדי. יזמין לקפה,
ינסה להיחלץ מסיטואציה לא קרויה.
ונשב בבית קפה שינקינאי וארצה לזעוק עד כלות, ואחייך למלצר.
והוא ישתה הפוך, ואני אשתוק ואהנהן.
והוא יוותר קסום, ואני אתגמד מסקסית כל כך, לילדונת. ועדיין
יפרידו 19 שנה, אך כעת יהלמו בחוזקה ויגרמו לו לנער את ראשו
מספר פעמים, כמו לאות ביטול, כמו דבר לא היה.
"קמתי בבוקר" יאמר "וחשבתי, מה, אני סוטה?"
"אתה לא סוטה"
"והכי טוב לחשוב שכלום לא קרה"
"שכלום?"
"קרה. אבל לשכוח. זה לא דבר שבשגרה. זה לא... היי, תקשיבי, שיר
יפה".
ולאחר מכן יצביע על בלונדינית מתולתלת רכובה על אופניים, מעברו
השני של הרחוב. ההיא שם, את רואה? יאמר שהיה להם קטע ארוך.
ואבין.

מתי אפסיק לחיות חיים לא שלי.



Radiohead - Packt Like Sardines In A Crushed Tin Box