כולם אמרו לי שאני מסתכן. ג'ו השמן, קרדו היפה, סילבנה הקשוחה
ואפילו ג'ימבו השתקן. כולם. וכולם, כמו שנוכחתי פעמים רבות,
חבריי. אבל לא הקשבתי להם. אחרי הכל אני אני. לא האמנתי להם
שיהיה לי עסק עם כל הארגון עד ששמעתי את היריה הראשונה. זה הלך
חלק בהתחלה, נכנסתי, לקחתי, יצאתי, נו, אתם יודעים, כמו
יוליוס. הבעיה נוצרה, כשהם קישרו ביני לבין האבן. עכשיו כל
הבריונים של "אקס-קון" תעשיות אחריי. ניחא. אני ניצחתי אותם.
הוכחתי שאני הטוב מכולם, אפילו יותר טוב מג'ימבו, שלא היה מוכן
להתעסק עם הארגון.
אני חושב, שאם אני אמות, אני הכי אתגעגע לג'ינה. אני עדיין
אוהב אותה, למרות השיחה האחרונה שלנו. היא שאלה אותי מה יותר
חשוב לי ;  היא, או שאר הדברים שאני עושה בחיי. לא יכולתי ממש
לענות. כמובן שאמרתי שהיא חשובה לי יותר, אבל אז היא שאלה למה
אנחנו לא יוצאים יותר. כשאמרתי לה שאני צריך לזוז, היא עיוותה
את פניה וקיבלה את הגזירה כמו תמיד כשדחיתי אותה - בחוסר רצון
מובהק.
וואו, זה היה קרוב! החבר'ה האלה לא מבינים בדיחות. מעניין מה
יקרה אם אני אשלוף עליהם. בטח אהרוג שניים-שלושה, רק בגלל
ההפתעה, כי אני כבר בורח שעה וחצי בלי לירות. שווה לנסות, אח"כ
אולי.
לא שאיכפת לי להרוג, אבל אני לא יכול להתרכז במשהו חוץ מריצה
למחסה הבא. יש לי גם סמים בכיס. החומר הזה יגרום לי לרץ יותר
מהר מקרל לואיס בשיאו.
יכול להיות שאני אצא מפה בחיים. אני אקח איתי את ג'ינה ונחיה
בקאריביים.  או ביוון. היא תמיד חלמה על יוון. זהו. אני אמכור
את האבן הזו, היא שווה כמה מליונים, ואח"כ ניסע ליוון ונחיה
כמו מלכים. לא. אלים באולימפוס. אני מחייך. זה טוב, למרות שזה
חיוך אירוני. במקצוע שלי צריך קצת אופטימיות.
הנה, שלפתי והרגתי שניים. עוד אחד נפצע, אני חושב. אני כבר די
רחוק מהשאר. השלושה האלה היו ממש קרובים. מבוי סתום. גדר אבן
בגובה שלושה מטרים. זה טוב, זה יעכב אותם קצת, ולי - זינוק
קליל.
אדיוס, חבר'ה.
אאוץ'. זה כאב. שני כדורים. אחד ביד ואחד בחזה. זה בטח רציני,
אבל לקחתי את הסם עכשיו. מאוחר מדי בשביל שכאב יעצור אותי,
למרות שקצת קשה לנשום עם ריאה אחת ולרוץ. הגוף שלי כבר לא
מחזיק אותי. נפלתי. אוף. אני הולך למות. זה ממש באעסה עם כל
התוכניות שיש לי לחיים. טוב, אפשר לתכנן למוות.
אני מחייך. זה טוב, למרות שזה אירוני.