נכנסתי למכונית, סגרתי את הדלת, ולא עשיתי כלום.
פשוט כלום.
ישבתי שם, לא פתחתי חלונות, או הדלקתי מזגן, ואפילו את הרדיו
השארתי כבוי, בניגוד להרגלי הקבוע.
והיה שקט. שקט כזה, כמו שיש מתחת למים. שקט מיוחד, שמתגלה
לראשונה באיזור גיל 7, כשנכנסים לבריכה, צוללים, ושומעים את
האוזניים נסתמות, ואת הדממה, שמתעוררת לחיים ברגע שמוציאים את
הראש מהמים.
ישבתי במכונית, ונתתי לשקט להציף אותי, לכסות אותי בכל מקום.
והיה בזה משהו מדהים. ישבתי, והרהרתי בחיים שלי, בתקופה הקשה
שעוברת עלי.
הפיטורים מהעבודה,שבאו ברגע הכי לא מתאים, החברים, שחלקם כבר
לא ממש חברים, לחלקם "אין זמן", ועם חלק פשוט נותק הקשר, מכל
מיני סיבות, כי ככה זה בחיים, או זה מה שאמרו לי, לפחות.
ישבתי וחשבתי, מנסה לסדר את המחשבות שלי בסדר הגיוני, אך ללא
הועיל.
ניסיתי לחשוב האם אני מועילה בצורה כלשהי, למישהו. אפילו לאדם
אחד.
ולא מצאתי מישהו כזה.
ניסיתי לחשוב אם מישהו באמת חושב עלי, אוהב אותי ודואג לי, האם
למישהו באמת אכפת ממני, ולא בגלל אינטרס אישי.
ולא מצאתי.
האוויר במכונית הפך לדחוס, הדלקתי את המזגן ואת הרדיו, וניסיתי
לשקוע בשיר שהתנגן חרישית.

והדמעות זלגו להן, מעצמן.


לכולנו.