הטלפון צלצל
"הלו?"
"היי מה נשמע?"
"אמ... טוב... מה... מה המצב?"
"טוב...בעצם...לא טוב... ממש לא טוב..."
"מה..."
"שמעתי על היום... ושמעי... את יכולה לעשות מה שאת רוצה עם
החיים שלך, אבל תתרחקי מהחברים שלי... את גוררת אותם..."
היד שלה נחלשה מההלם...היא לא דיברה איתו כל כך הרבה זמן, והנה
הוא מתקשר... אומר לה להתרחק מהחברים שלו... מהחברים שלה...
הוא עדיין אותו הבן אדם... עם הנפש הטובה... שתמיד דואג
לכולם... הוא דיבר חלש... וברצינות רבה... זה נשמע כאילו היה
לו טיפה קשה... אבל אותו הקול... הוא היה רך... הדמעות התחילו
לזלוג מהעיניים שלה כשהיא נאבקת להוציא מילה ולהקשיב...
"את פה?..." היא נאבקה להקשיב לו... אחרי זה כל מה שהצליחה
לשמוע, או לזכור היה זה...
"..אני מצטער...אבל תתרחקי מהם... אז... אני ימשיך לדבר אפילו
שאת לא עונה... רק תתרחקי מהחברים שלי... ביי ושיהיה לך חיים
נעימים..."
היא סגרה את הטלפון... לא יכולה להוציא מילה... התחילה להסתובב
בכל החדר והדמעות יצאו בלי רחמים... היא לא רצתה לבכות, ההורים
בבית, ואח שלה בדיוק יצא מהחדר, היא חזרה למחשב, ידעה מה היא
הולכת לעשות... ידעה שהוא צודק... היא הייתה חייבת לומר לכולם
למה היא יותר לא תיכנס למחשב... היא הייתה זקוקה לראות הודעה,
אפילו אחת, שתראה שאכפת שתגיד לעצור, אבל זה לקח יותר מדי
זמן... היא כיבתה את המסך, הסתובבה בטרוף בחדר... סכין... היא
רצה לכתוב להורים שלה הודעה-"הלכתי לחברה לקחת ספרים... אחזור
עוד שעתיים..." הדמעות יצאו כשהיא התאפקה לשמור על שקט... כל
כך הרב זמן לא דיברה איתו... קיוותה לראות אותו לדבר איתו
הייתה לה עוד תקווה... היו לה חברים... היא ידעה שהוא צודק...
היא צריכה להתרחק מהם... היא רצה משם בכל הכוח... היא רצה
למטבח ניגשה מהר למגירה הוציאה את כל הסכו"ם-
"סכין... סכין למה הוא לא פה אני צריכה סכין כל סכין רק תביאו
לי סכין למה עכשיו, אלוהים אני צריכה סכין" בעוד ממלמלת, כל
פעם שהיא פתחה מגירה הדמעות התחזקו יותר ויותר... היא פחדה
לפגוע בעצמה, אבל היא ידעה מה היא עושה והכריחה את עצמה
להמשיך... בסופו של דבר מצאה את הסכין ורצה למפתחות, השאירה את
המכתב והעט על השולחן ורצה... היא יצאה החוצה עם דמעות בעיניים
זולגות כל כך מהר הכל עבר כל כך מהר היא פתחה את הלדת של
הבניין ורצה... רצה הכי מהר שהיא אי פעם רצה והכי חזק והכי
רחוק שהיא יכלה להגיע, רצה קילומטרים שלמים הגיעה למקומות שהיא
בחיים לא ראתה, היא הגיעה לשדה היא לא יכלה כבר לנשום ומרוב
הכאב לא יכלה אפילו לבכות, היא נפלה.
כאבו לה כל כך הרגליים הידיים רעדו והיא בכתה.
נשכבה על הרצפה והתחילה לצרוח.
לבכות בכל הכוח לבכות כמה שהיא יכולה כל כך חזק שאלוהים ישמע
אותה, שמישו ישמע אותה ויבוא לעזור לה אבל היא כל הזמן הסתכלה
לצדדים, חיפשה אנשים קיוותה שלא יראו אותה, שאף אחד לא יבוא
כל הזמן היא בכתה, היא צרכה, היא השתגעה, היא לקחה את הסכין,
בהתחלה היא העבירה את הקצה על הידיים, על הוורידים, היא רעדה
יותר ויותר כל פעם שהרגישה את הסכין, את הכאב.
אחר כך על הרגליים, ניסתה לחתוך אבל לא הצליחה היא רק קרעה את
הג'ינסים שלה.
היא צרחה ותקעה את הסכין באדמה כל כך חזק שחשבה שלא יצא.
היא התחילה לצרוח חזק יותר להרביץ לעצמה להכאי לעצמה להזיק
לעצמה, אולי היא לא תוכל ללכת יותר היא התחילה לתת אגרופים
לרגליים שלה אבל כלום לא עזר, זה לא כאב כל כך כמו שהיא
ניסתה.
היא ניסתה בכל הכוח אבל זה לא כאב כל כך...
היא שנאה את עצמה.
למה היא לא מסוגלת להכאיב לעצמה? למה זה לא כואב לה? למה היא
לא יכולה לקחת את הסכין ולתקוע אותה, למה אין לה אקדח זה היה
מהיר ופחות כואב.
היא התחילה לדמיין את עצמה.
היא עצמה את העיניים, פתחה אותם שוב וראתה את עצמה רצה לשם עם
דמעות זולגות מלוכלכת כולה בוכה נופלת את הרצפה צורחת לוקחת את
הסכין וחותכת את הוורידים, נופלת.
שוכבת שם מסתכלת על היד שלה כמה דם נשפך החוצה אבל זה לא
כואב...
הדמעות ממשיכות לזלוג... אבל אחרי כמה זמן מפסיקות... היא
שוכבת שם בעיניים פתוחות... מסתכלת על הדם יוצא מרגישה שהיא
עומדת למות... היא רואה אישה שראתה אותה, האישה התחילה לצרוח
להזיז אותה לנער אותה, כולם נעמדו סביבה הגיעו השוטרים
האמבולנס, ההורים נכנסו לפאניקה כולם בכו..
והיא עצמה את העיניים,
ומתה.

אחרי כמה דקות היא הבינה שהיא פחדה לעשות את זה. היא כל כך
רצתה לחתוך את הוורידים אבל כל כך פחדה... היא הייתה פתטית.
הוציאה את הסכין העבירה אותו על גופה שוב ושוב אבל לא הצליחה
לחתוך את הוורידים ולא לתקוע בלב... היא פחדה כל כך.
היא עצמה את העיניים חזק, תקעה את הסכין בכל הכוח שנשאר לה
באדמה... והתקפלה, היא ישבה שם כל כך מקופלת, מדמיינת את עצמה
מתה. חושבת על דרכים למות. והשירים מתנגנים לה במוח לאט לאט
שששש... היא חזרה ואמרה... שששש... התחילה להתנדנד, להזיז את
עצמה את גופה אבל לא רצתה ללכת לא רצתה לעזוב... היא פתחה את
העיניים, הסתכלה על הכל על השדה הפרחים, וניסתה כמה שיותר
להשאיר את עיניה פתוחות שהיא תוכל לראות מעבר לדמעות את מה
שהולך מסביבה...
איש אחד הלך מאחוריה בעוד היא יושבת וצורחת משתגעת... אך הוא
אפילו לא הביט לכיוונה... "בטח... מי יחשוב... שכרגע ניסיתי...
לאנשים לא אכפת..."
היא רצה בחזרה לבית שלה... היא כל כך לא רצתה לחזור היא כל כך
רצתה ללכת לחברה הכי טובה שלה היא כל כך רצתה לרוץ ושמישהו
יחבק אותה חזק כל כך, ילטף לה את השער והיא תשים עליו את הראש
והכל פשוט יעלם... כאילו לא קרה... אבל היא לא הייתה מסוגלת
עוד לרוץ... בקושי יכלה לעמוד... הכריחה את עצמה ללכת הביתה...
ההורים שלה עדיין יושנים... היא קיפלה את המכתב, זרקה אותו
לזבל.
היא לא דיברה כל היום... כשהיא עלתה במעלית זה היה מחריד...
כמו שתמיד דמיינת, היא נפלה על רצפת המעלית, התקפלה בפינה
חיכתה שהמעלית תעצור... היא בהתה באוויר ולא הרגישה את הזמן
חולף... אפילו לא שהאור נכבה או שהמעלית נעצרה... פשוט ישבה לה
שם... בוהה באוויר... לא מסוגלת לחשוב על כלום חוץ ממה שהיא
יכלה לדמיין... איך היא מתה שם בשדה... איך היא עצמה את
העיניים... איך היא צרחה...
בסוף היא הכריחה את עצמה להפסיק ושמה לב שהמעלית עצרה ושכבר
האור כבה, פתחה את המעלית נכנסה הביתה והלכה לישון...היא הייתה
כל כך עייפה הכל כל כך כאב...אבל היא לא יכלה להרדם... היא
הרגישה שהפה שלה נסגר לתמיד...כאילו היא לא מסוגלת לדבר או
לזוז... אבל היא לא יכלה להרדם... שכבה לה שם שעות עם עיניים
פתוחות... בחושך... החושך היה כל כך נעים... בסופו של דבר,
הכריחה את עצמה ללכת להיתקלח... לא רצתה להדליק את האור...
החושך היה לה טוב...
היא התקלחה בחושך... התלבשה...חזרה לחדרה, סגרה את הדלת ואת
התריסים, חיפשה לה פינה, ונפלה מקופלת... ישבה שם שעות אבל לא
שמה לב... עבר כבר חצי יום... היא אמרה להורים שלה לומר שהיא
לא בבית... מילה אחת, והיא הייתה מתפוצצת... היא לא יכלה לדבר,
פחדה שהיא תבכה...
ההורים שלה התעוררו... היא הלכה לישון... ונרדמה... עדיין
חושבת על דרכים למות... עדיין מדמיינת את עצמה מתה... את
המראות, התחושה...
היום כשהיא הולכת ברחוב, היא אפילו לא רואה לאן היא הולכת...
היא בוהה בשמש... לפעמים היא נופלת באמצע הרחוב... עם דמעות...
לפעמים בוהה באוויר... חושבים שהיא מטורפת... תכלאו אותי כבר,
תעזבו אותי כבר, מה כבר עשיתי לכם?
בלי חברים, היא העדיפה למות, אבל מה זה משנה...היא גם ככה
הרגישה מתה... והתחושה הזאת, היא היחידה, שגרמה לה להרגיש
אפילו מעט... יותר טוב... כאילו היא הלכה לשם ומתה... השיגה את
מה שהיא רצתה... בשיעורים היא בוהה בשולחן הירוק... לא מזיזה
את עיניה... בהפסקות רצה בכל הכוח, מנסה להתרחק מהחברים שלה.
מנסה להסתתר בורחת רחוק מתקפלת כל כך חזק שלא יראו אותה שאף
אחד לא ישאל שהיא תעשה מה שהוא אמר לה... "הוא צודק... הוא
צודק..." ממלמלת וחושבת על אותם המילים... "הוא צודק... הוא לא
השתנה... עדיין אותה הנשמה, להתרחק... להעמיד פנים... הכל
בסדר... זאת אני שלא נורמלית... אז לכו רחוק ממני... אתם לא
רוצים אותי... הוא צודק... הוא תמיד צדק..."
היא מנסה להתרחק... הם לא נותנים לה... הם לא מבינים... הוא
צודק... הוא תמיד צדק... אם אני אוהבת אותם, צריך להתרחק...
ששש... הכל שקט פה... ששש... היא השתתקה... רק גופה עדיין
זז... נאבק... אבל העיניים שלה כבר ממזמן...
עם מבט חלול.