יש לי מין נטייה כזו, קצת מוזרה. אחת מהמופרעויות שלי. יש לי
נטייה להיחשף בפני אנשים די זרים, אנשים רחוקים. פשוט להתפרץ
לחיים של מישהו, לנסות להידחק אל המרכז ולעמוד שם עירומה.
התחלתי לחשוב על זה עכשיו, בגלל שחשבתי עליך. קיוויתי לקבל
היום מכתב. זה לא בסדר כשזה מגיע למצב שאני ממש מחכה להם. אני
יודעת שזה לא בסדר.
בכל מקרה, חשבתי עכשיו עליך ועל ההתפרצות החוזרת שלי לחייך.
הניסיון הנואש שלי להיחשף בפניך. אולי ניסיון למשוך תשומת לב,
לרגש אותך, להבטיח שתישאר בחיי...
אני מנסה לתפוס לי מקום די יציב, קרוב למרכז, אבל מספיק רחוק
ואני עומדת שם, מקלפת את השכבות שלי. עומדת ונחשפת בפניך.
ברגעים הראשונים אתה בכלל לא מרגיש, ממשיך להתנהג כרגיל. הם
אורכים נצח עבורי, אך אני לוקחת שלוש נשימות עמוקות וממשיכה
להשיל מעליי שכבות, בטוחה לחלוטין בהרגשה הזו שיש לי, שאם אני
אמשיך, זה יקרב אותך אליי. זה יעשה לך משהו. פתאום תשים לב
אליי יותר. פתאום תרצה אותי.
אולי זה הצורך באישור. אני צריכה להראות לאנשים מה יש בפנים,
איך אני עובדת, ואני צריכה שהם ילטפו לי את הראש ברכות, יחבקו
אותי חזק ויגידו: "זה בסדר, זה באמת בסדר."  
אני שונאת לחשוב ככה על עצמי. הייתי רוצה לחשוב על עצמי משהו
טוב, או חיובי, או בונה. משהו שהוא לא ביקורתי או מאשים. הייתי
רוצה לראות את עצמי דרך עיניים של מישהו אחר. אני יודעת שאחרים
רואים אותי באור שונה, טוב יותר איכשהו, רך, כמעט סלחני. אולי
בגלל שאני כל כך בטוחה שתמיד יהיה שם מישהו שיראה אותי בצורה
חיובית. אני נותנת לעצמי להיות בצד המאשים והנוקב, או אולי אם
אני אהיה בצד הזה, אף אחד אחר לא יוכל להיות ואני לא אפגע. הם
ירחמו עליי, בגלל איך שאני ויהיו עדינים.
אני שונאת להיות מודעת, זה מתסכל.
אולי בערום הנפשי יש משהו מושך, כמעט כמו בערום הפיזי. אולי זו
המחשבה שמובילה אותי להתפשט כך אל מולך. מופע סטריפטיז נפשי.
אתה כל כך לא הולך לקבל את המכתב הזה. בקצב הזה אני לא אוכל
לשלוח לך יותר שום דבר. אני פשוט לא מצליחה לחזור לקווים
נורמאלים, משהו פשוט, קליל, נחמד.
משהו כמוך.