יש לי ידיד אחד מאוד מיוחד, מיוחד בשבילי וכיאה לידיד מיוחד יש
לו גם שם מיחד. קוראים לו שמיים.
כל פעם שאני יוצאת אני תמיד תמיד נפגשת איתו. שמים שלי הוא
מאוד גדול אבל גם מאוד בישן הוא לא מדבר הרבה. וכשאנחנו נמצאים
עם עוד אנשים הוא לא מדבר בכלל.
כל פעם הוא מביט עלי מלמעלה אבל לא במבט כזה של התנשאות הוא
שומר עלי הוא פשוט מאוד גבוה וגדול ושלי...אבל לא רק שלי. אבל
בינינו יש קשר מיוחד כי אני חושבת שביכולתי להבין אותו..
בדרך כלל אנחנו פשוט הולכים ביחד וכל אחד שקוע בהרהוריו
ומחשבותיו אבל מה שנחמד הוא שהוא תמיד הולך בקצב שלי . ולפעמים

אנחנו נהנים רק מלהביט אחד בשני  אחרי הכול כיף להסתכל על משהו
יפה והשמים שלי יפה. היום כשיצאתי הבחנתי בעצבותו של חברי אולם
הייתי עסוקה מידי במחשבות עד שלפתע הרגשתי דמעה ועוד דמעה
נופלת על פני הרמתי את ראשי וראיתי הוא בכה פשוט ככה עם קצת
בושה בהתחלה. אז ישר ניסיתי שאלתי אותו מה קרה?...הוא היה נבוך
בתחילה ולא ענה לי אך אני המשכתי והתעקשתי עד שהוא ענה לי הוא
אמר שכואב לו שהוא לא יכול יותר. כי הוא הכי גבוה ותפקידו
להביט בכולם ולשמור עלינו משם והוא ראה את כל מה שקורה בעולם
והוא עצוב בגלל זה .
אמרתי לו שאני מבינה אותו, שלפעמים בא לי גם לבכות אבל אני לא
בוכה ואני הרי קטנה כזו והוא ...הוא כל כך גדול. הוא אמר
שדווקא בגלל גודלו הוא רואה ה-כ-ו-ל והוא לא רוצה להיות כל כך
גדול ולראות את כל הדברים אז הבנתי אותו. ואמרתי "לא נורא" הם
אומרים שזה טוב לבכות זה נורא משחרר. ניסיתי עוד קצת לעודד
אותו אפילו אמרתי לו שאני אוהבת אותו גם כשהוא בוכה (למרות
שהוא פחות יפה ככה, לדעתי).
ואז שוב שקעתי במחשבות חשבתי שזה חבל ועצוב כל כך שכולם אוהבים
כשהוא בוכה דווקא אז כשחברי הטוב עצוב דווקא אז טוב להם. אבל
הוא חבר שלי וחבל לי עליו. זה לא כיף כשהוא עצוב הוא גם נהיה
חיוור כזה. הרגשתי את נשימותיו הקרות בצווארי מעיפות את שיערי
לכיוונים שונים והמשכנו ללכת והוא ממש כמו ילד קטן עצם עיניים
והמשיך לבכות ובכה ובכה וכבר הייתי כולי רטובה מהדמעות שלו הוא
בכה עלי ועל כולם על העצים והפרחים על הכביש והמכוניות וכל כך
רציתי לחבק אותו  אבל לא הצלחתי להגיע אליו ולגעת בו. התנחמתי
בזה שאני יודעת שהוא שומע אותי למרות שהוא שם למעלה כל כך רחוק
אבל כל כך קרוב. מרוב עצב אפילו האור נעלם מפניו האור שתמיד
ברגעים קשים מחמם את לבי אבל אז הבכי נחלש ואמרתי לו שאני שמחה
שהוא נרגע פשוט נגמרו לו הדמעות. ואלה שנפלו החלו להתייבש.
אמרתי לו שיהיה בסדר...אבל לא התכוונתי לזה ממש ,רציתי לקוות
שכך יהיה, אבל ידעתי שבקרוב הוא שוב יבכה.