אנאבל וינסנט / אובדננו |
אתה מחייך - ואני קצת צוחקת
נפערת בינינו תהום של דממה
ידי מושטת לעברך מבקשת עזרה
עכשיו שנינו שותקים
מישירים מבט אחרון
עינינו נפגשות
כמו אז בערב הראשון
אני מנסה לומר לך משהו
אך קולי כמו אובד באפילה
אני רואה את שפתייך נעות
ואינני שומעת את קולך
ניתקנו זה מזו
עכשיו זה כמו לנצח
נשכחתי מליבך
אני ואובדנך
אתה מפנה את מבטך ממני
מתרכז רק בכביש הזורם
לוחץ על הדוושה בהחלטיות
וחותם את גורלנו
את אובדן התמימות
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|