ויהיי בחודש סיוון, בסוף מאי
ילך לו חברה הטוב מכל.
ליבה בין רגע יתעצב ללא גבול,
כאשר הוא מנופף לשלום להגיון,יכולת ההבנה, ולדרך חזרה.
ויבוא חבר אחר להושיט לה יד,
בעזרתם ובעזרת הזמן
היא תתרומם שוב, כמו בעבר.
עד שיחזור הכאב עם נעלו הגדולה,
ידרוך, ירמוס וישבור שוב את ליבה.
אין לו סוף לצער? שאלה.
דמעותיה הצורבות משתוקקות לפרוץ מעייניה
לנזול כמו זכוכית קטנות שפוצעות ומצלקות את פרצופה,
אך עוצרת אותן, פן ימשכו את צומת לב הסביבה.
וגם ככה למדה, שלא הן הם אלו שיחזירו את חברה.
הם שכחו כבר מזמן את האדם שנעלם,
ובלילה מתוך חלומה היא קראה בשמו
דמיינה כי הוא חזר, ועכשיו הוא כאן
לנצח אתה.
והנה מגיעה לה השמש, יום חדש...
מן חלומה התעוררה בבהלה,
ומודעת אבל הייתה תלויה מולה
(עכשיו גם שפיותה נעלמה,
ומהי שפיות? ומהו השיגעון?)
האם ידע חברה כמה גדולה הייתה חשיבותו כאן על האדמה?
ואם היה יודע, האם היה זה משנה?
האנשים נראים כה זהים אחד לשני
כשהוא איננו כאן.
הם מזלזלים בו, צוחקים עליו
אבל אם היו יודעים, עד כמה היה מיוחד
הייתה סוררת שתיקה.
האם אפשר לשפוט לפי מעשה אחד, אופיו של אדם?
ואם המעשה הוא גורלי?...
וייקח חברה שלם, יחתוך לחצי ויעלם... |