מה לעזאזל קורה פה?
מתי נהייתי כל כך אטום?

פותח טלוויזיה. התמונות לא מטעות. שוב פיגוע. שוב הרוגים. שוב
חזרנו לנקודת ההתחלה. רק שהפעם, כמו בכל פעם, משהו בי מת.
ואני לא מדבר על מת מצער, אני מדבר על משהו מת באכפתיות.
עם כל פיגוע אני פחות מתעניין, פחות מרגיש, פחות מבין.

פה ושם זה מתרחש במקומות שאני מכיר, אז אני נהיה סנטימנטלי
לכמה רגעים, אבל תמיד חוזר לנקודת ההתחלה, וממשיך להתדרדר.

חיים, בשביל זה אנחנו פה, לא?
ופתאום ברגע אחד בא מישהו ולוקח איתו את החיים של כמה אנשים.
בא ולוקח להם את החיים.
ואני, שמתעסק בכל דיכאון קטן בפינצטה כאילו מדובר באיזו מלחמת
עולם, אני סוגר את הטלוויזיה והולך לאכול.
מה קורה פה?

אולי באמת עדיף לחיות בשוויץ?
אמנם כולם שם מתעסקים בשעונים ושוקולד, אבל לפחות לחיים יש קצת
יותר ערך.
ואני לא צריך להרגיש אשם שאני לא מרגיש אשם.
האבסורד הוא שההתדרדרות בעיצומה, את ההרגשה הנוראית שכבר לא
באה אחרי פיגוע יכול לעצור רק דבר אחד - השכול, אבל לא כזה של
אומה, כזה אישי.
ואני לא רוצה שכול אישי, אני רוצה להרגיש.