הכל נגמר.
אורזים ציוד, מעמיסים הכל על האמבולנס ומתכוננים לחזור לבסיס.
אני מסתכל על הידיים שלי. כמה כתמי דם יבשים ויבלת שמתחילה
לבצבץ.
אני לוקח כמה נשימות ועולה לתא הנהג. חזרה לשגרה...

אבל זה בכלל אפשרי?
כמעט חמש שנים אחרי, ואני עדיין שומע את הקול שלו בראש שלי:
"אני לא יכול לנשום! אני לא יכול לנשום!"
ככה אני מרגיש כשאני חושב על אותו יום. אבל בזמן שהוא נחנק
מהדם, אני נחנק מהדמעות בגרון.

פצוע של תאונת אימונים. תרגיל שאמור להיות פשוט ומסתיים בצורה
כזאת.
ואנחנו, בתור צוות רפואי, מוזנקים לאירוע ומטפלים בו כמו
שצריך, במקצועיות ובקור רוח. ורק בדרך חזרה, המחשבות מתחילות
לרוץ...
וזה לא שלא ראיתי קודם פצועים ונפגעים. אבל משהו כאן היה
שונה...
זה לא חומרת הפציעה שהשאירה אצלי חותם. אלא המילים שלו.
הרגשתי כאילו הוא מדבר אליי, מבקש שאני אעזור לו. ואני לא יכול
לעשות הרבה.
רק לשאוב את הדם שיוצא מהחתכים בפנים, להמשיך ולפמפם עם
הסאקשן.

לא רציתי לשטוף את הידיים כשחזרתי לבסיס. יום שלם הסתובבתי עם
כתמי דם על האצבעות. לא יודע למה. אולי כדי להרגיש שמה שקרה
היה מציאותי; שבאמת הייתי שם, טיפלתי, עזרתי...
חמש שנים אחרי ואני מרגיש שהדם עדיין שם...  והקול שלו עדיין
בראש שלי.