כשהלכתי ברחוב, ראיתי מטבע. התכופפתי להרים אותו. הייתה זו
לירה.
"כמובן, גם בזה אין לי מזל", חשבתי לעצמי. למה יכולתי לצפות?
לשקל? חמש אגורות? לא...  כמובן שלא. עוד דבר חסר ערך בחיי
חסרי הערך.

מעולם לא הייתי מהבחורות היפות, החכמות, או אפילו המצחיקות.
הייתי סבירה, וידעתי שכך גם חיי יהיו, בציון של "בסדר": בעל,
ילד, עבודה משעממת; אין מקום לאהבה בחיי ה"עמוסים".

הייתי נדלקת ומתאהבת בקלות, אבל לגשת? לפתוח בשיחה? לעולם לא.
תמיד קל יותר להסתתר מאחורי המיתוס "בנים צריכים להתחיל".

לא האמנתי באהבה, וכי ממי הייה לי ללמוד על ה"תופעה" הזאת?
מאמא, שבכל הזדמנות הייתה מספרת לי על כך שאבא אוהב אותה והיא
לא כל כך, ומעולם לא רצתה להתחתן איתו, שלא לדבר על תשוקה (זה
בכלל לא קיים)?

אולי מאבא? ילד כפרי שהתחתן עם בחורה עירונית שהוציאה אותו
לאור ועל זה הוא מודה לה. מודה, לא אוהב.

אחותה, אחותה זה סיפור בפני עצמו. היא חשבה שמצאה אהבה,
התחתנה, עשתה ילדה מדהימה (לפחות משהו חיובי בכל הסיפור הזה);
אבל, אחרי זמן מה הבינה שלא הייתה זו אהבה אם כי הייתה זו
פרצה, הדרך החוצה מהטרור של האמא בבית, הטרור שבו השאירה אותי!
לבד.
ועכשיו היא חלק מהסטטיסטיקה, גרושה + ילדה, אז איזו אהבה?

אני עצמי ידעתי, גם לי לא נועדה אהבה, כי למה לי מגיע ולהם לא?

אהבה זה לאגדות ולאנשים יפים בסרטים אמריקאיים.