חלפה לה שנה תמימה, במהירות שכיום נראית לי מסחררת, ואז דמתה
לזחילת חילזון זקן, אולי מפני שלא קרו בה דברים משמעותיים מדי,
ושהשגרה השתלטה עלי חיי. מובן, פה ושם צץ איזה בחור, נוצרה
תקווה שהפעם זה יתפתח לכיוונים הרצויים, אך תוך שבועיים לכל
היותר נגוזו הציפיות והמושיע הפוטנציאלי החדש פרח כלעומת שבא,
כשהוא מותיר אותי בגל דכדוך של כמה ימים. היעדר התפתחויות
ראויות לציון - זה ההסבר, כנראה, לכך שבהסתכלות לאחור מאד קשה
לי לשחזר את אירועי אותה שנה שמאז הפרידה הסופית מיהודה, הקשר
הקצר עם אורי והמעבר לדירה בתל-אביב. ובכל זאת, תם מחזור עונות
שלם, והגיעה תקופה מוכרת, ראשית קיץ, יוני, יום-הולדת, שלפני
שנה לא זכיתי לחגוג במחיצת יהודה ובחרתי לא לשתף בקיומו את
אורי, תקופה שלפני שנה הייתה על תפר בין כמעט-ביחד לבין
ממש-לבד, וזה לא קל להביט בלוח השנה ולראות שעברה - לכל הרוחות
- שנה שלמה, וההרגשה הפנימית לא השתנתה בהרבה, שהבדידות עודה
מנקרת, שהאגו עודו פגוע, המחשבות עודן מטרידות.

למצעד הגאווה של אותה שנה, שהתקיים אף הוא ביוני, היו צריכים
לשכנע אותי ללכת, והיו מי שעשו את העבודה. חברים מהבית, ידידים
ותיקים, ואפילו אורי, שכבר הודיע על רצונו שנהיה מיודדים,
צלצלו בימים שלפני המצעד לוודא שאני מגיע, עד שלבסוף, למרות
התחושה הלא טובה שהייתה לי לגביו, השתכנעתי לנכוח בו, וקבעתי
עם אחדים מהם להיפגש.

וכך היה - יום שישי, צהריים לוהטים, מאות משתתפים מתכנסים -
לשם שינוי - לא בכיכר רבין כי אם ברחבת מוזיאון ת"א ליד הקריה.
אני מגיע מכיוון רחוב קפלן, כי שם האוטובוס שלי עוצר, ומקצר
לעצמי את הדרך - במקום להקיף את כל הקריה, נכנס לבסיס ועובר
דרכו, יוצא בצדה השני, ישר לתוך ההמון התוסס.

המצעד התחיל, כבר הספקתי להיתקל באורי שהתנפל עלי בחיבוק
ובנשיקה, ולחבור לידידיי הצועדים. הכל היה טוב ויפה, כעבור זמן
לא רב השתחררתי מהכבדות והסגירות שאופפת אותי בדרך כלל במעמדים
המוניים, ובמיוחד כשמדובר בזירת היכרות פוטנציאלית. צעדנו
ברחוב אבן גבירול לעבר פארק הירקון, כאשר מדי פעם אני מחליף
פרטנר, נודד מקבוצת חברים אחת לשנייה, נהנה, מצלם ומצולם, עד
שנכנסה לי לפריים אישיות מאד לא רצויה, שהייתי צריך להיאבק מאד
קשה על מנת שלא תהרוס לי את כל המשך היום.

כאילו אנחנו מכרים ותיקים, כמו לא קרה ביננו דבר שעשוי להעיב
על התקשורת ביננו, קרב אלי יהודה, וכולו חיוכים, מנופף לי
לשלום מטווח אפס. חרף העובדה שהכנתי את עצמי לתרחיש כזה - אם
כי באחוזי סבירות מועטים - הייתי מופתע מאד, לרעה כמובן, ולבי
החל להלום. התגובה האוטומטית שהצלחתי להחצין מבלי להסגיר את
הבלבול שאחזני הייתה אדישות וקרירות. העפתי לכיוונו מבט קצרצר
ולא מתעניין ולא הזזתי שריר בפניי, והוא - במקום להבין את
המחווה ולהמשיך הלאה - כנראה חשב שאיני מזהה אותו וכדי לעזור
לי, הרים את משקפי השמש הגדולים שכיסו חצי מפרצופו הקטן ממילא,
ואמר שנית "היי!", אך אני לא שינית בהרבה את תגובתי, רק הוספתי
"היי" צונן, והוא, המום מהתנהגותי, אולי מופתע שלא נפלתי
לרגליו והרעפתי עליו איחולים לבביים על כך שיצא מן הארון
והחליט להצטרף לצועדים, אמר לעצמו "טוב" והסתלק משם  עם הבחור
שהיה לידו.

אחרי הסתלקותו המשכתי ללכת קפוא, בקושי עניתי לשאלותיו של מי
שצעדתי איתו אודות פשר המפגש, ורק קיוויתי שזו ההתקלות האחרונה
שלנו עד סוף היום. לפחות, חשבתי לעצמי, אצליח להתחמק ממנו
בקלות, לא יהיה קשה במיוחד לזהות גמד בגופיה וורודה, גם בתוך
הקהל הספציפי של המצעד.

הנה נלקחה ממני הנחמה היחידה שהייתה לי בכל הסיפור - הידיעה
שהוא נותר מתוסבך ומפוחד גם אחרי סיום הקשר שלנו, שהוא עדיין
תקוע בארון. עכשיו היה לי ברור מאד שהוא התקדם הרבה בחיים בשנה
שחלפה, ושהוא כנראה יותר מאושר, וזה לא בדיוק הסב לי הנאה
מרובה.

התקרית הזו עוררה בי סקרנות גדולה, וחזרתי אחרי זמן רב לצותת
לתא הקולי של יהודה. אלא שכל העסק הזה עם התא הקולי היה סוג של
משחק באש, וכמו כל משחק באש, ששוברים בו את הכלים, סופו היה
שישרוף את המשחקים בו ואת כלי המשחק שלהם. ואכן, ההתלקחות לא
אחרה לבוא. מספר ימים לאחר הפגישה במצעד, שניקרה במוחי כל העת,
לקחתי את הטלפון האלחוטי, נעמדתי במרפסת מול הנוף המרהיב,
וחייגתי את צירוף הספרות. כרגיל, קולו של יהודה דיקלם את
ההודעה, המתנתי כמעט עד סופה, ממצה כל שניה, לחצתי על
"כוכבית", הקשתי את הקוד הסודי ולבסוף "סולמית". מהעבר השני,
באופן מפתיע, ענה לי קול נשי-מתכתי מוקלט "יש הודעה אחת
להשמעה". בהתרגשות נכנסתי לשמיעת ההודעה, שהייתה מאכזבת ביותר
- הודעת ניתוק בלי פרטים מזהים, רק תאריך ושעה שלא אמרו לי
כלום, חוץ מזה שיש מישהו שמרשה לעצמו להתקשר ליהודה בשעות באמת
מאוחרות.

ההצלחה המאד חלקית הזאת דירבנה אותי לגלות עוד ושיבשה מעט את
צלילות הדעת שלי, כמו מי שגירד הרגע כרטיס הגרלה של מפעל הפיס,
ו"כמעט" זכה בפרס הגדול, במרחק משבצת גירוד אחת חוצפנית,
שהסיטה לפתע את כל גורלו ממסלול הזכייה, והוא ממהר לרכוש עוד
כרטיס, לנצל את הרגע. ניתקתי את השיחה וחייגתי, הפעם לתא הקולי
של הסלולרי של יהודה. אלא ששכחתי, שפעולת הגישה לתא קולי של
טלפון נייד שונה כאשר מחייגים ממכשיר של אותה רשת וכאשר
מחייגים ממכשיר של "בזק".

נפלתי בפח של עצמי, כך הבנתי כששמעתי צליל אלקטרוני ולאחריו
שקט שאומר שהגעתי ישירות לאפשרות השארת הודעה. ניתקתי מיד, אבל
היה לי ברור שזה כבר אבוד, שאם לא עשיתי כוכבית-43 אני אחשף
מהר מאד. וכך היה. כעבור פחות משעה צלצל הטלפון בביתי. עניתי,
ועל הקו היה יהודה.

-"הלו?"
-"הלו, שלום, מי זה?"
-"את מי אתה מחפש?", התממתי.
-"לא יודע, מי זה, אלעד?"
-"כן, מי זה?"
-"אלעד גנות, כן?"
-"כן"
-"אוקיי, זה יהודה"
-"יהודה? היי!", העמדתי פני מופתע.
-"התקשרת אלי..."
-"אני? אליך? מתי? אה, זה אתה? אליך התקשרתי?"
-"כן, למה, זה היה בטעות?"
-"אוי, כן", אילתרתי תירוץ מהיר ומפותל, "היה לי רשום מספר
איפהשהו, בלי שם, ויש לי חבר עם מספר ממש דומה אז הייתי בטוח
שזה שלו, ורציתי לבדוק, אז הגעתי אליך? זה המספר שלך?"
-"כן", אמר בטון מאוכזב, "טוב, אז אני לא אפריע לך אם זה היה
טעות"
-"אני מצטער"
-"זה בסדר, לא, פשוט חשבתי, טוב, לא חשוב"
-"מה?!"
-"כלום, כלום, אני רק אנצל את השיחה הזאת, אם כבר אנחנו
מדברים, לנזוף בך"
-"לנזוף בי? על מה בדיוק?"
-"על איך שהתייחסת אלי במצעד!"

טוב, לזה כבר ממש לא ציפיתי, שמכל התקלה הטכנית הזאת, נגיע לכך
שהוא נוזף בי על ענייני יחס ומוסר. אבל סיום השיחה היה צפוי
עוד פחות.