פוקח עיניים ומסתנוור מהשמש, שמציצה מהתריסים בסלון.
קם מהספה, שכבר שנה וקצת משמשת גם מיטה, ונוגס בחתיכה האחרונה
מהפיצה של שלשום שהיתה מונחת על השולחן.
מה לעשות, ככה זה כשאתה מציל אנשים כל היום.
פיטרו אותך מהעבודה בעיתון המקומי של תל אביב, הם כבר הבינו
שלא משתלם להעסיק עיתונאי שכל היום נעלם באופן מפתיע.
אתה מכין קפה בלי סוכר, כי נגמר, יורד למכולת השכונתית ומבקש
את העיתון של אתמול, כי זה בחינם.
שוב אתה בשער, והכותרת צועקת: "סופרמן מציל המוני חיילים ממחבל
מתאבד בטרמפיאדה".
אתה מרגיש קצת גאווה, אבל שוב אתה נזכר שאתה מובטל ושמלהציל
אנשים לא תקבל כסף.
אבל לך זה לא מפריע אפילו שבתמונה שלך בשער יש כתם קפה ענק ליד
ה-"S" המפורסמת, והגלימה כבר בצבע ורוד כי אין לך כסף לחדשה או
לכביסה.
אתה מקבל שוב ביפר לא מפתיע, ובאדישות אתה קורא שמתרחש שוד בנק
עם בני ערובה בבנק לא גדול באשדוד.
אתה עוזב הכל וטס לשם מהר, ובדרך שוב עולות אותן מחשבות
ישנות...
למה אתה בעצם עושה את כל זה?
מה זה בעצם נותן לך?
ואז זה מכה בך כמו הברק שהיכה את האישה הזקנה שהצלת לפני
שבועיים.
אתה יודע שאם אתה לא תעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה,
והסיפוק הרי שווה את הכל, אפילו שניתקו לך את החשמל ואת
הכבלים.
ומי יודע - אולי יום אחד יכתבו לך איזה שיר...
|