שעה שלמה לקח לי לבחור את הבגדים בבית לפני שיצאתי. החתול שלי
החליט שאמא שלו איבדה את שפיות דעתה (אף פעם הוא לא ראה ערימה
כזו של בגדים עושה את הדרך בכיוון ההפוך - כלומר, מהארון
החוצה) ורץ להתחבא בארון. אני בדרך אליו. הולכת בצעדים מדודים,
גאים, מרגישה כמו מיליון דולר ומותירה אחרי ענני עשן קטנים
שמתפזרים על עוברי אורח תמימים. אני הולכת בנחישות ("רק לא
להזיע, רק לא להזיע..."). אני נכנסת לחנות שלו בנעלי עקב
וחצאית קצרה. איכשהו הוא לא נראה מופתע (למען השם, אפילו אני
לא ציפיתי לראות אותי שם...) אני מוותרת על "שלום" וזורקת לו
מבט מפתה (משהו שלמדתי מבהייה רבת שנים בתמונות של מרילין
מונרו). אני מצמצמת את העיניים עד שאני בקושי רואה משהו (אבל
נראה לי שזה נורא סקסי) ואורות הניאון המסנוורים הופכים להיות
אדומים ועמומים. בעיניים שלו אני רואה שגם שהוא רואה את אותם
האורות. כל כך הרבה זמן תרגלתי את הכניסה הזאת שללא ספק היא
קיבלה ציון עשר מושלם, ועכשיו אני עומדת כמו פוסטמה ולא יודעת
איך מתקדמים מפה. העקבים מתחילים ללחוץ ויש לי פיפי. מבחוץ אני
נראית כמו הכלאה של הנקבה שהתחילה עם רוג'ר ראביט עם חתולת
רחוב מיוחמת. מבפנים אוחז אותי געגוע עמוק לנעלי הספורט
הירוקות שלי ולשרוואל ההוא מסיני. גם סנדלי אילת הייתי מחבקת
עכשיו בחום. מישהו למעלה שומע אותי ודאוס-אקס-מכינה, הוא אומר:
"תסגרי את הדלת". למרות שהבחור הזה בהחלט טמטם אותי, בכל מובן
אפשרי, אני מבינה יפה-יפה שהוא לא מתכוון לעשות ספירת קופה
עכשיו. אני נועלת את הדלת. כשהייתי בצבא אמרו לי שבקורס טיס,
אם אומרים לך לסגור את הדלת, אסור לך לבדוק אחר כך אם נעלת,
אחרת מעיפים אותך. ליתר בטחון, שלא יעיף אותי, גם אני לא
בודקת. "בואי תעשי לי מסאג'" הוא אומר בקול רך. פעם אחרונה
שעשיתי למישהו מסאג' הייתה לפני חמש שנים. מאז לא ראיתי אותו.
אני נעתרת בקלות (עוד מימי הצבא אני עושה כל מה שאומרים לי)
ומדדה לעברו בנעלי העקב ובהליכה מעכסת. אני מתיישבת לידו
בהילוך איטי. דווקא. שישים לב. בתנועות איטיות, כמו מתוך חלום,
אני מתחילה לעסות את הכתפיים שלו. הוא מרכין את הראש ועוצם
עיניים. אני מתפללת לאלוהים שזה לא כדי להסתיר כאב (אני באמת
לא טובה בדברים האלה). הוא מתמסר. לא, לא כואב לו, הוא דווקא
נהנה. הוא עושה קולות. תחושה חמימה ונעימה מתחילה להתפשט בכל
הגוף. משהו בי נרגע. פעם קראתי מאמר על אושר שאמר שהאושר הוא
אוטרקי, מספיק לעצמו, שבאותו רגע לא חסר לך כלום. נדמה לי שאני
מאושרת. אני לא מעזה להסתכל עליו במישרין, יותר מדי מבוהלת.
יותר מדי תחושות. לא ספרתי את הדקות, אבל לקח לי זמן עד שהעזתי
להגניב אליו מבט. אני מציצה עליו מזווית העין רק כדי לגלות
שהראש שלו מורכן בגלל שעל ברך שמאל יש לו את המחברת עם ספירת
המלאי וביד ימין הוא עושה חישובים. הוא מרים את הראש ומחייך
אלי חיוך דבילי של ילד בן שלוש שתפסו אותו שם את הלק האדום של
אמא שלו על הציפורניים. לאט-לאט יוצא לי כל הרמלה החוצה והשריר
הקטן בעין נתפס. אורות הניאון מסנוורים אותי. "סססססאמק", אני
מסננת, ולרגע אני שוכחת שאפילו את המחשבות של מקגייוור אפשר
לשמוע. עוד פעם אני הולכת לישון לבד.