נשמתי כבדה, מכבידה עליי כבר זמן מה
דמעות זולגות מעיניי, יוצרות נהר של פחדים.
בעוד כמה שעות אכנס לשם, במקום בו אינני יודעת מה יצפה לי
שולחת לכולם הודעות, מוסרת להם את אהבתי, שלא ישכחו זאת.
לא רוצה להדאיג אותם עוד יותר אך חייבת להדגיש את אהבתי.
דמעות זולגות מעיניי ללא הרף, דווקא ברגעים אלו אחותי איננה
מראה כל רגש חם. מלטפת אותה בבכיה ובוכה אתה חרישית ללא שתשים
לב, בכיי השקט, הבלתי נראה לעומת בכיה, הרועש, הזועם להורינו.
מנסה לדבר אליה, לבסוף היא מקשיבה. עכשיו היא כבר רדומה.
חולמת את חלומותיה התמימים, בשבילה מחר יהיה עוד יום חדש.
ואני, אני דואגת, כהרגלי. לא מבינה מדוע זאת תמיד אני הדואגת.
מודעת לדאגתם של הסובבים וסובלת יותר בגללה.
מה יקרה אם משהו יקרה לי, אם אני אכנס לאותו מקום,
בו כבר הייתי בעבר, ועברתי זאת בשלום.
לא. אם עברתי זאת אז אני יעבור גם עכשיו, משכנעת את עצמי.
נזכרת ברגעים המעורפלים מהפעם האחרונה.
הכל יהיה בסדר.
מחליפה את חבריי, אני חזקה.
בדמעות מסיימת לשלוח את כל ההודעות, זהו, שכולם ידעו.
אך הדמעות לא פוסקות, הן ממלאות את הנהר.
"את יכולה למלא את הכינרת בדמעותיך"
אמרו לי פעם, אך אין בכך צורך, דמעותיי יצרו אגם חדש,
אגם מלוח שהוא רק שלי, מלא בפחדיי, חלומותיי, דאגותיי,
מחשבותיי ועוד הרבה דברים, כל אלו שגרמו לי לסבל העלו עוד רמה
באגם.
ומה יקרה אם אעלם? מה יקרה אם לא אחזור מהמקום ההוא?! האם האגם
יתנפץ וכל מימיו המלוחים יתאדו כלוא היו?
אין איש יודע, ובלבי תקווה שאיש גם לא ידע.
אך מדוע הפחד הסורר בי?
מדוע מעיק הוא בלבי?
הלא זהו הדבר אליו אני מייחלת, במיוחד ברגעים האלו,
בהם האגם רק גדל וגדל.
אך כנראה אינני יכולה לעזוב, אינני יכולה לנטוש את האהובים
עליי ולאכזב את האוהבים אותי, אינני יכולה לגרום לסבל כה גדול
בלבם של החשובים לי מכל. לפצוע אותו ללא רחמים למרות שיודעת
אני שפצעם יגליד ויושאר כצלקת קטנה, ואולי אף לא זה. אך לא
אוכל לעשות זאת. אפילו לא זאת. ומה יהיה עם אחותי, אהובתי, מה
היא תדע עלי כשתגדל. אסור לי לעזוב.
והכל יהיה בסדר, כך אני אומרת תמיד להם, לאהובי הסובלים
בדרכם,
אך עכשיו מנחמת אותי את עצמי. הכל יהיה בסדר, למרות שאינני
בטוחה בכך, הכל יהיה בסדר, אני מקווה.
מוקדש לכל האנשים שאני אוהבת!
הכל יהיה בסדר, אל תשכחו.
שלכם לנצח נצחים,
עדן. |