ישבנו במסעדה אייל, לינוי, אור ואני ודיברנו.
"נו אז אייל מה אתה מתכוון לקנות לשרון ליום הולדת?" שאלה אותו
לינוי.
"כשהיא תקום לשירותים אני אגיד לך." הוא אמר והם צחקו קצת.
"למה שאני אפריע? אני אלך כבר עכשיו!" אמרתי ויצאתי החוצה
לעשן. לינוי לא הייתה יכולה לסבול אותי מעשנת לידה.
"נו אז מה המתנה שלה?" היא שאלה שוב.
"אני רוצה להפתיע אותה ולקחת אותה לשדה תעופה להגיד לה שאנחנו
טסים לאילת ואז בתור למסירת מזוודות היא תראה שרשום בכלל מדינה
אחרת במחשב הזה."
"דיי אתה כזה מתוק. למה אתה לא מפתיע אותי ככה?!" היא שאלה את
אור ונתנה לו מכה קטנה.
"כשנהייה מאורסים תבואי לדבר איתי ובינתיים גם את יכולה להפתיע
אותי אז אל תתחילי איתי!" הוא אמר והוא ואייל צחקו.
"בקיצור... אני רוצה לקחת אותה לאירופה. את יודעת איזה מדינה
שהיא תרצה להיות שם?" שאל אייל.
"אמממ... תן לי שנייה לחשוב על זה...
גרמניה!!! כן גרמניה!!!"
"את בטוחה?"
"כמעט בטוחה. תעלה את זה איכשהו בנושא. תגיד לה תמיד הייתי
רוצה להיות בסתם לדוגמא איטליה. מכל המדינות באירופה הייתי
רוצה להיות בה. באיזה את היית רוצה? ואז תגלה אם זה בטוח
לגרמניה."
"תודה לינוי אבל נראה לי שהיא רוצה למקום אחר כמו..."
הוא התחיל לדבר ואור קטע אותו באמצע.
"שששש!!! היא באה." הוא אמר.
"נו סיימתם לדבר עליי או שאתם רוצים שאני אצא לעשן עוד סיגריה
בשביל שתוכלו להמשיך בשיחה שלכם?" שאלתי.
"לא זה בסדר..." אמר אייל.
"אוי תודה באמת."
"מה יש לך עכשיו??"
"תחשוב לבד. ואני יודעת שאתה שונא שאני אומרת לך את זה אבל מה
לעשות עכשיו באמת עצבנת אותי!" אמרתי וקמתי מהשולחן.
הלכתי מהר למכונית בשביל לברוח ממנו אבל הוא הספיק להשיג אותי
ונכנס גם הוא למכונית.
"אתה הלכת בלי לשלם בכלל?!" שאלתי.
"לא, השארתי מאה חמישים שקל על השולחן. את רוצה אולי להסביר לי
מה יש לך הפעם?!"
"דבר ראשון אל תדבר אליי בטון הזה!!! דבר שני נמאס לי כבר
מהיחס שלך!"
"מהיחס שלי?! נראה לי שאני זה שצריך לומר שנמאס לו מהיחס
שלך!!! את שמה לב איך התנהגת אליי השבוע?"
"אייל מותק אם היית שם לב ליחס שלך אליי בשבועיים האחרונים
היית מבין למה אני התנהגתי אלייך ככה בשבוע האחרון."
"למה מה כבר עשיתי לך בשבועיים האחרונים?"
"בשבועיים האחרונים לקחת אותי כמובן מאליו או יותר נכון לקחת
את האהבה שלי כמובן מאליו. זהו אייל אנחנו מאורסים לא צריך
יותר להתאמץ!!! במשך שלוש שנים התאמצת בשבילי בלי סוף! חיזרת
אחריי ורדפת אחריי והכול ניסית לעשות בצורה מושלמת. ועכשיו אתה
כבר בטוח שאני אוהבת אותך כי אנחנו הולכים להתחתן אז היחס שלך
השתנה אליי. מותק אל תחשוב שזה שאנחנו מאורסים אומר שזהו עכשיו
אני לא אפסיק לאהוב אותך. אם ככה ימשיך היחס שלך אני יכולה
להודיע לך מראש שהאהבה שלי בשבילך לא תישאר!"
"אוי שרוני לא ידעתי שאת מרגישה ככה.
אני פשוט בלחץ. אני מנסה להשיג את הקידום לפני החתונה בשביל
שנוכל להירגע בירח הדבש ולא לקצר אותו. תביני שאני ממש לחוץ.
החתונה מלחיצה אותי פתאום זה נראה כ"כ קרוב!!! אני לא לוקח את
האהבה שלך אליי כמובן מאליו. חחח אחרי כל השנים שהשקעתי בשביל
להגיע לרגע זה... אני לא מתכוון להרוס את הכול. אל תדאגי
מותק..."
"לא ידעתי שזה בגלל זה. אני מצטערת שהרסתי את הארוחה." אמרתי.
"לא נורא. אח"כ נתקשר ללינוי ואור ונסביר להם אל תדאגי."
"תודה. אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך..."
ואז הייתה דממה. סתם נסענו במכונית.
"את יודעת בזמן האחרון נזכרתי בילדות שלי, בנעורים. וחשבתי על
דברים שרציתי אז. כמו... מכל המדינות באירופה תמיד הייתי רוצה
להיות באיטליה. איפה את היית רוצה להיות?" הוא שאל.
"וואוו איזה פתאומי אתה. אתה תמיד מצליח להפתיע אותי איכשהו.
אמממ... אני הייתי רוצה להיות בגרמניה."
"וואלה? גרמניה למה?"
"בתור ילדה ההורים שלי היו מבקרים הרבה במינכן. ויום אחד הם
לקחו אותי גם. אני זוכרת שהייתה לי שם הרגשה מוזרה כמו של בית.
וזה דיי משוגע כי רצחו שם את האחים של הסבים שלי אבל הייתה לי
הרגשה מוזרה. ומאז רציתי לבקר שם שוב לגלות מה זה... המקום
מהמם בכפרים."
"באמת מוזר. טוב נו אז גרמניה שזה יהיה..." הוא אמר.
למחרת בעבודה הבוס שלי דיבר ואמר לי כמה שהוא מרוצה ממני.
"תמשיכי ככה ויש לך עתיד ילדה. אני כבר רואה את השם שלך בתור
שותפה."
"תודה אדוני." אמרתי.
"אבל לא קראתי לך לפה בגלל זה...
יש לנו תיק גדול. זה ליבוביץ נגד סעד. שמעת על המקרה?"
כן שמעתי. מה איתו?"
"אני רוצה שאת תטפלי בו."
"אני?! וווייי אני לא יודעת מה לומר! זה כבוד גדול! תודה באמת
תודה!!! אני מבטיחה לא לאכזב אותך!"
"אני בטוח שאת לא... אוקי ביחד איתך יעבוד דניאל ווייס. והצוות
שיעזור לכם בחקירה הוא מי שתבחרו בעיקרון. אז לכי עכשיו להיפגש
עם דניאל בשביל שתתאמו הכול."
"אוקי תודה אדוני תודה!" אמרתי ובאתי לצאת ממשרדו.
"משה לא אדוני בבקשה..."
"כן משה תודה."
נכנסתי למשרד של דניאל והתחלנו לדבר על הצוות מחקר שלנו ועל
תכנונים לגבי המשפט וכל זה.
כשהגעתי בערב הבייתה ישר רצתי לספר לאייל על מה שקרה במשרד.
אבל גם לו היה חדשות טובות.
"קיבלתי את הקידום!!!" הוא צעק באמצע שדיברתי.
"באמת?! שיו אני כ"כ שמחה בשבילך!!!" צעקתי בהתרגשות וקפצתי
לתוך זרועותיו.
"אז אולי נצא לחגוג? נאכל באיזה מסעדה מפוארת לקראת הקידום
שלנו בעבודה?" הוא שאל.
"זו הצעה טובה אבל... לי יש הצעה יותר טובה..." אמרתי והתחלתי
לנשק אותו.
כמה זמן אחרי שכבנו על המיטה ללא כוח תזוזה.
"אתה עדיין רוצה לצאת לחגוג?" שאלתי.
"אמממ... אני חושב שאת החגיגה שלי כבר עשיתי."
"אבל בכל זאת צריך לחגוג... דבר כזה לא קורה בכל יום..."
"צודקת. טוב מחר כבר."
"לא, היום!!! השעה רק עשר וחצי. יאללה קום מהר ותתארגן מהר."
בתוך 20 דקות היינו מצוחצחים ומלובשים למופת.
הלכנו לאיזה מסעדה נחמדה ושקטה ביפו.
כשחזרנו הבייתה השעה הייתה אחת וחצי והיינו גמורים לחלוטין.
"הלילה עוד ארוך..." הוא אמר.
"ארוך אבל צריך לקום מוקדם מחר."
"אבל מותק לא סיימנו לחגוג..." הוא אמר ושוב לקח אותי
בזרועותיו.
מספר חודשים אחרי היום הולדת שלי התחיל להתקרב.
שבוע לפני היום הולדת שלי הייתי עסוקה במשפט עד מעל הראש!!! זה
היה נראה כאילו זה הולך להסתיים אבל אי אפשר היה לדעת. אבל עם
כל העומס והלחץ הזה עדיין הייתי מאושרת.
כי בכל יום במשך השבוע האחרון אייל שלח לי למשרד פרחים,
שוקולדים, ברכות מזמרות ועוד כאלה בשביל להזכיר לי שיש לי יום
הולדת בקרוב.
יומיים לפני יום ההולדת שלי המשפט הסתיים ואנחנו ניצחנו.
משה ערך לי "מסיבה" קטנה במשרד.
והם אפילו הזמינו את אייל, הוא היה מאוד גאה בי.
בערב כשישבנו מסביב לשולחן כדי לאכול הוא התחיל לדבר בצורה
מוזרה מאוד, לא הבנתי מה הוא אומר.
"איילוש בבקשה תדבר ברור לא הבנתי אפילו משפט אחד מהשיחה
הזו!!!" אמרתי לו.
"טוב... מצטער אני קצת לחוץ, מתרגש."
"למה?"
"כי... תראי... חשבתי על זה... ומגיעה לך מתנה.
יש לך יום הולדת מחרתיים, השגת תיק ענק וניצחת בו! ואני אוהב
אותך!!! בנוסף לכך עוד חמישה חודשים אנחנו מתחתנים. אז זה דורש
מתנה. אז... מחר בבוקר או יותר נכון עוד כמה שעות אנחנו טסים
לאילת."
"מה?! השתגעת?! מה עוד כמה שעות?! דיי אייל אתה עובד עליי
נכון?" שאלתי בלחץ נוראי.
"לא חמודה אני לא... אני סידרתי את הכול מאחורי הגב שלך.
עם העבודה שלך סידרתי כבר הכול. יש לך חופש לשבוע וחצי. ובקשר
למזוודות... חכי שנייה." הוא אמר.
הוא הלך לחדר השני ויצא משם תוך דקה עם מזוודה.
"הנה רואה?" הוא שאל אותי והוציא משם את הביקיני שלי.
"איך לא שמתי לב שחסרים לי בגדים?" שאלתי.
"לא יודע... כנראה שהיית לחוצה מדי עם העבודה טיפשונת שלי..."
הוא אמר ונישק אותי קלות.
"ובאיזה שעה הטיסה?"
"בואי נגיד את זה ככה... יש לנו זמן לסיים את הארוחה, לעשות
כלים, להתקלח, אחד חפוז ואז נצטרך לצאת."
"חישבת את הכול אה?"
"כן בערך..." הוא אמר וחייך.
חמש שעות לאחר מכן היינו בשדה תעופה.
כשחיכינו כדי למסור מזוודות ראיתי על הטלוויזיה בתור שרשום
מינכן גרמניה.
"אייל בוא אנחנו בתור הלא נכון." אמרתי והתחלתי לצאת מהתור.
הוא תפס ביד שלי ועצר אותי.
"לאן את הולכת? זה המקום הנכון טיסה מספר LY352 למינכן. הנה
רואה?" הוא שאל והראה לי בכרטיס טיסה.
"דיי אני לא מאמינה!!! ייייוווו אתה כזה מתוק! אני כ"כ אוהבת
אותך!!!" אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
"אז בגלל זה שאלת אותי לפני כמה זמן לאן אני רוצה לטוס נכון?"
"כן. זה היה רעיון של לינוי איך לגלות לאן את רוצה לטוס..."
כשהיינו בגרמניה הייתה לי הרגשה מוזרה כזו, הרגשה מוכרת, הרגשה
של בית, פחד, סבל, שנאה והרבה הרבה מוות.
לא הבנתי מה זה ולא ניסיתי לפענח כי לא ייחסתי לזה חשיבות.
בלילה השלישי שלנו שם היה לי חלום, על השואה.
חלמתי שאני נמצאת באיזה יער ביחד עם אחד בשם צבי.
הוא נתן לי את הקליפות של גזע העץ ואמר לי לאכול אותם. ואז
כשסיימנו לאכול ברחנו פנימה לתוך היער כי שמענו קולות.
כשהגענו לתוך היער ראינו חבורה של פרטיזנים. הם חשבו בהתחלה
שאנחנו גרמניים ורצו להרוג אותנו אבל צבי הסביר להם שאנחנו
יהודים כמוהם. ואז הם נתנו לנו לאכול תפו"א.
הלכנו לישון וכשקמנו ראינו את הפרטיזנים מתאבקים בנאצים. ואז
התעוררתי בבהלה.
קמתי כולי מזיעה. כ"כ פחדתי התחלתי לרעוד מרוב פחד.
אייל לא התעורר מהצעקה שלי ואני לא רציתי להעיר אותו בגלל איזה
חלום שחלמתי.
אבל ידעתי שיש לו איזה משמעות. אז ניסיתי להיזכר בכמה שיותר
פרטים בשביל לא לשכוח.
יצאתי למרפסת של החדר שלנו ועישנתי סיגריה בשביל להירגע.
וכשנכנסתי לחדר חזרתי לישון כאילו כלום לא קרה.
ביום השביעי של הטיול אייל לקח אותי לדכאו- מחנה השמדה.
מיותר לומר שקיבלתי צמרמורת כשהייתי שם.
אבל קיבלתי גם יותר מזה.
המראות היו כ"כ מוכרים. כאילו ראיתי כבר, כאילו הייתי שם.
וכשעברנו ליד חדר העינוי הרגשתי כמו צריבה בלב.
ופשוט התחלתי לבכות.
ביקשתי מאייל שנלך משם מהר.
הוא כמובן חשב שאני בוכה כי המשפחה שלי הייתה בשואה. אבל הסבים
שלי לא היו בדכאו...
באותו לילה התחלתי לחשוב על השואה.
לא הבנתי למה הכול כ"כ מוכר לי, כ"כ כואב לי כאילו אני הייתי
שם. אז החלטתי לרשום את מה שקרה לי.
רשמתי על החלום ועל ההרגשה המוכרת שהייתה לי כשהגענו לדכאו
ולגרמניה.
בלילה התקשיתי לישון.
וכשהייתי מנסה להירדם המראות של השואה הציפו אותי.
לבסוף נרדמתי לשעה.
בשאר הימים לא היה לי בעיה.
בשלושה ימים האחרונים היינו בכפר.
אייל השכיר צימר קטן ואנחנו התאכסנו בו.
בלילה הראשון שם הוא הביא לי ארוחה מבחוץ.
הוא הביא לי גם כוסות שמפניה מהבעלים של הצימר אבל במקום
שמפניה שתינו דיאט קולה כי לא היה משהו אחר...
"נו איך הטיול? נהנת?" הוא שאל.
"איך אפשר שלא ליהנות איתך?!" שאלתי ונשקתי לשפתיו.
"אני אוהב אותך."
"אם תוריד את הכוס מהיד שלך אני אראה לך בדיוק עד כמה אני
אוהבת אותך..."
כשטיילנו למחרת בכפר נכנסנו לתוך יער.
אני ברחתי ממנו ביער כדי להתחבא לו ונשענתי על איזה עץ.
כשהוא מצא אותי הסתכלתי על העץ. היה חרוט עליו:
Zevi
+
Miriam
=
Liebe für überhaupt
העברתי את האצבעות שלי על זה...
ובראש שלי ראיתי תמונה של שני ילדים, נערים, בני 17 ככה חורטים
את זה. לא ידעתי מאיפה זה בא לי.
ובינתיים כשחלמתי בהקיץ אייל חרט על העץ את השמות שלנו.
הזיכרון הזה העציב אותי, הזכיר לי משהו.
והתחלתי לבכות.
"דיי זה רק חריטה. בשביל שנישאר פה לנצח, שלא יישכחו אותנו."
הוא אמר.
"לא זה לא זה..." לחשתי אבל הוא לא שמע אותי.
חזרנו לחדר בשביל שאני אירגע.
ביום האחרון חזרנו למרכז לקניות אחרונות.
וכשעלינו על המטוס הרגשתי כ"כ מוזר.
ושוב כתבתי את זה על הדף.
זה היה כמו פרידה, כמו משהו כ"כ מוכר עוד פעם.
ידעתי שיש משהו בגרמניה שקשור אליי, משהו שאני חייבת לגלות.
לכן החלטתי שכמה זמן אחרי הירח דבש אני אחזור לפה לבד בשביל
לגלות מה יש פה.
חודש וחצי לפני החתונה התחלתי לחלום חלומות על השואה עוד פעם.
בהתחלה היו לי מלא חלומות לא ברורים, מעורפלים.
זה היה על העץ ההוא עם החריטה, על דכאו, על העינויים.
ואז שוב פעם התחלתי לחלום על הפרטיזנים.
רק שבכל חלום יותר ויותר פרטים התבררו לי.
צבי ואני ברחנו מהבית. הסתובבנו בביובים ואז שמענו שיש לנאצים
כלבים שמחפשים בביובים אז יצאנו משם.
ניסינו להסתיר את המגן דוד שהיה תפור על המעיל.
ואז הצלחנו לברוח לתוך היער.
ושמה אכלנו את הקליפות של גזע העץ ואז הכרנו את הפרטיזנים.
כשקמתי הם נאבקו בשני נאצים ובכלב שלהם, הרוטוולייר הרצחני.
צבי נאבק בכלב ביחד עם עוד אחד מגודל.
הם הצליחו להרוג את הכלב עם המוט שלהם.
אבל צבי היה פצוע, הכלב נשך אותו.
אני כ"כ פחדתי לא הצלחתי לזוז.
ואז בא הנאצי השלישי שתפס אותי וקרע לי את החולצה.
הוא ניסה לאנוס אותי אבל צבי העיף אותו ממנו.
ואז הם גברו על הנאצים. אני טיפלתי בצבי אבל הדם לא הפסיק
לרדת. ואני לא הפסקתי לבכות. אחד הפרטיזנים, מרדכי עזר לי.
הוא הפסיק את הדימום.
המשכנו להסתתר ביער אבל עברנו למקום אחר, יותר בפנים.
ויום אחד כשהלכנו בלילה בשביל לחפש אוכל צבי עצר אותי ליד עץ.
הוא חרט על העץ עם המוט את השמות שלנו ורשם בגרמנית 'אהבה
לנצח'.
הוא נישק אותי על הפה בפעם הראשונה.
מספר שבועות לפני החתונה חלמתי על השואה כל יום.
אז החלטתי ללכת למישהו שיקשיב לי, שיוכל לעזור לי.
לא רציתי לחלום על זה בירח דבש שלי.
אז חברה שלי הפנתה אותי לפסיכולוג.
הפסיכולוג חשב בהתחלה שזה רק חלומות מוזרים, שמשהו מעיק עליי.
הוא חשב שזה התרגשות מהחתונה.
אבל אני ידעתי שזה יותר מזה...
ומכיוון שהוא לא הקשיב לי החלטתי לנסות להניח לזה, לא לתת לזה
לשלוט על מחשבותיי כי היו לי דברים יותר חשובים מזה.
בחתונה שלי זה לא העסיק אותי בכלל.
הייתי כ"כ מאושרת. הייתה לנו חתונה גדולה ויפה באולם פתוח
שמשקיף למקווה מים קטן.
כשרוב האורחים הלכו ורק המשפחה נשארה אייל לקח אותי לשבת על
הדשא מול המים.
"אני אוהב אותך את יודעת את זה?" הוא שאל.
"כן... אני אוהבת אותך."
הוא חייך אליי וחיבק אותי.
"הדבר הזה מוכר לי, התמונה הזו. כבר היינו ליד מים ועמדנו
ככה?" שאלתי אותו.
"לא... לא שזכור לי."
"אתה בטוח??" שאלתי בדאגה.
"כן. למה את כ"כ מודאגת?"
"סתם זה מציק לי כזה בזיכרון."
"אולי עמדת ככה עם בחור אחר, לפניי..."
"אין לי חיים לפנייך." אמרתי.
"וחוץ מזה עם אף אחד לא הייתי מול מים חוץ מים.
לא יודעת התמונה הזו כ"כ מוכרת לי אני לא זוכרת מאיפה!"
"תעזבי את זה... יאללה בואי נחזור לשם צריך עוד לישון לפני
הטיסה שלנו מחר."
"אתה יודע שעוד לא אמרת לי לאן אנחנו טסים?"
"כן אני יודע ואני לא אגיד לך. את כבר תגלי..."
למחרת היינו בשדה תעופה.
ואייל כיסה לי את העיניים ושם לי מגני אוזניים על האוזניים
בשביל שאני לא אשמע כלום.
הוא הוריד לי את הכיסוי אוזניים כשהדיילת הראשית התחילה לדבר.
ואז שמעתי אותה אומרת.
"שלום וברוכים הבאים לטיסה מספר LY557 לברצלונה ספרד.
אנא הדקו חגורות ו..." היא המשיכה לדבר ואני הורדתי את הכיסוי
עיניים והתחלתי לצעוק מהתרגשות.
"הייתה לי הרגשה נשבעת לך שהייתה לי הרגשה!
אמרתי ללינוי או שהוא לוקח אותי לספרד או לרומא!" צעקתי.
אייל הרגיע אותי וביקש ממני לא לצעוק ואז הוא אמר:
"את יותר מדי מתוחכמת בשבילי, קשה לעשות לך הפתעות."
הוא סיפר לי שיש לנו שבועיים להיות בספרד.
הוא תכנן כבר הכול. שלושה ימים בברצלונה, חמישה ימים בכפר ומשם
הוא השאיר לי תוכנית פנויה בשביל שאני אחליט מה נעשה. כשהגענו
לשם הוא תפס מונית שתיקח אותנו למלון.
קיבלנו את סוויטת הירח דבש. היא הייתה מדהימה! ענקית! וכל הזמן
חשבתי שזה בטח עלה לו הרבה ושגם ככה אין לו כסף עם כל מה שקרה
לאחרונה.
"איילוש כשנחזור למלון הזה נהייה בחדר רגיל נכון?" שאלתי.
"כן. אין לי מספיק בשביל לממן סוויטה לשבוע."
"לא זה בסדר, בגלל זה שאלתי..." הסברתי לו.
הטיול היה נהדר!
בכל יום רק נהניתי יותר ויותר.
והחלומות לא הפריעו לי עד שחזרנו לברצלונה.
ואז שוב פעם התחלתי לחלום את החלומות הלא ברורים שלי.
ואחרי שלושה ימים של חלומות לא ברורים התחלתי לחלום עוד פעם
מהמקום שהפסקתי, על צבי.
הנאצים מצאנו אותנו יום אחד ביחד עם הפרטיזנים ולקחו אותנו
למחנה השמדה. הם הפרידו ביני לבין צבי.
כשהעלו אותנו על הרכבות אני לא הסכמתי לעזוב אותו.
בכיתי כמו ילדה קטנה.
הנאצי העיף לי כפה חזקה והפריד בינינו.
כל הדרך ברכבת אני בכיתי בלי סוף. הנשים שהיו איתי ברכבת
בהתחלה ניסו לעזור לי.
אבל אחת מהן, רייזה, היא הייתה איתי כל הזמן הקשיבה לי.
היא הכריחה אותי לספר לה מה קרה לי.
והיא גרמה לי להבין שבזמנים כאלו, עם כל מה שקורה זה עוד משהו
קטן.
"אנשים פה מאבדים את כל המשפחות שלהם, מכים אותם כל יום, לא
נותנים להם לאכול. אל תבכי בגלל דבר כזה. תתפללי!!! תתפללי
שאלוהים יעזור לנו ויוציא אותנו מהצרה הזו שנפלה עלינו ותתפללי
שיום אחד תראי את צבי שוב פעם." היא אמרה לי.
ואז התעוררתי עוד פעם.
כשחזרנו לארץ כבר היה לי הרבה מידע על השואה.
אני הרגשתי כאילו זה העבר שלי, כאילו אני הייתי בגלגול הקודם
בשואה. וזה הפחיד אותי כ"כ לדעת שיש בי את הנשמה של מישהו אחר.
אז ניסיתי לא להאמין.
וגם לא אמרתי על זה כלום לאף אחד בשביל שלא יחשבו שאני משוגעת.
אבל לא יכולתי להתעלם מזה.
החלומות שלי היו ברורים. ראיתי איך המלחמה התחילה, זכרתי את
הבריחה שלי ליערות, את כל מה שקרה שם, את הדרך לדכאו-מחנה
השמדה, זכרתי את העינויים שעשו שם לרייזה כשהיא לא הצליחה
להרים את הקורה כי היא הייתה חלשה מדי, זכרתי את המכות שקיבלתי
כשניסיתי להגן עלייה, עדיין יכולתי להרגיש את הצריבה שלהן עליי
כאילו זה קרה לי רק לפני שנייה, זכרתי איך רייזה מתה והבטיחה
לי לשמור על עצמי ולהמשיך להתפלל שיום אחד אני אמצא את צבי,
זכרתי את כל הלילות שביליתי בבכי על רייזה, על צבי, על משפחתי,
אפילו זכרתי איך המלחמה נגמרה ושאני הצלחתי לעלות על אוניה
לארה"ב.
ואז החלומות שלי נפסקו. הייתה תקופה של מספר חודשים שזה הפסיק.
שנה וחצי אחרי הנישואים שלי נכנסתי להיריון.
ומהחודש הרביעי החלומות שוב פעם התחילו.
אבל הפעם על מה שקרה לי אחרי שהגעתי לארה"ב.
חלמתי על המדור לחיפוש קרובים, איך שמצאתי את אח של צבי שהודיע
לי שהוא חושב שצבי נפטר, נזכרתי בלילות שביליתי בבכי על זה
שאיבדתי אותו לתמיד, על המאבק שלי להתקיים, על הדרך הקשה להשיג
עבודה, כסף, דירה, אוכל.
החלומות התחילו להשפיע עליי גם במציאות.
בעבודה חשבו שאני משתגעת.
היו ימים שפשוט לא הצלחתי להתרכז. פתאום הרגשתי עצב ענקי
בתוכי, עצב מן העבר. והייתי מתחילה לבכות.
בהתחלה כולם חשבו שזה ההורמונים של ההיריון.
אבל עשיתי טעות וסיפרתי למישהו במשרד על מה שעובר עליי ועל מה
שאני חושבת שזה והוא סיפר לבוס.
הבוס שלי חשב שאני משתגעת והחליט לפטר אותי עקב חוסר תפקוד.
בבית לא הסכמתי לספר לאייל מה עובר עליי, היה בינינו נתק
רציני.
בחודש השישי להיריון החלומות שלי התחזקו יותר ויותר. כל לילה
או כל פעם שהייתי הולכת לישון הייתי חולמת על זה.
כל דבר קטן שהייתי עושה היה מזכיר לי משהו מן העבר.
לבסוף הלכתי לאיש מקצוע שחשב כמוני, שמדובר בגלגול הקודם שלי.
הוא הציע לי לנסות לטוס לארה"ב כי ככה אולי אני אזכר יותר
טוב.
אני ידעתי בדיוק את המקום שבו גרתי.
אבל אחרי כמה זמן שחלמתי הגעתי לחלומות חדשים.
חלומות על צבי. אני הצלחתי לבסוף למצוא אותו הוא גם היה
בארה"ב, אחרי שמצאנו אחד את השני שוב התחתנו מיד ועברנו לדירה
שלי, חלמתי על התינוקת שנולדה לנו ועל הקשיים שהיו לי בלידה,
על איך שכמעט הפלתי הפלה טבעית, על הכאבים החזקים שהיו לי במשך
הלידה, חלמתי על הלידה ועל הבת היפה והמושלמת שנולדה לי, חלמתי
על המחלה שהייתה מלווה בלידה שלי, חלמתי על איך שאני נפרדת
מצבי ונוסעת לביה"ח, ידעתי שזה הסוף שלי. החלום האחרון שחלמתי
על זה הפחיד אותי נורא.
חלמתי שהרופא לוקח אותי לביה"ח וכשאני יוצאת מהבית צבי עומד עם
הבת שלנו ובוכה בשקט, מנסה לא להראות לי שהוא בוכה.
"אתם נראים כ"כ יפה ביחד..." אמרתי בלחש.
"נראה יותר טוב כשאת פה לידי עוזרת לי לגדל אותה."
"אתה יודע שזה לא ייקרה..." אמרתי בדמעות.
"אל תדברי ככה. תחשבי על איך שאת הולכת להחלים."
"צבי אין טעם לשקר אחד לשני זה לא ייקרה.
אבל אני רוצה שתבטיח לי משהו."
"כל דבר אהובה שלי כל דבר!"
"תשמור עליה, תשמור על הבת שלנו, על רייזה הקטנה שלנו."
"אני מבטיח..."
"לא משנה איפה אני אהיה אני תמיד יאהב אותכם, אני לא אשכח את
הנשיקה הראשונה שלנו בחיים גם אם הנשמה שלי תעבור למישהו אחר
אני לא אשכח את זה. ואני מבטיחה לשמור על שניכם. אני אוהבת
אותך." אמרתי.
הדמעות חנקו אותי והיה לי קשה לדבר.
"אני אוהב אותך אהובה שלי, אני תמיד יאהב." הוא אמר.
ומאז לא ראיתי אותו יותר.
החלום הזה כ"כ השפיע עליי.
לא יכולתי לתפקד.
כל יום הייתי בוכה. הייתי יושבת בבית ומרחמת על עצמי.
פחדתי שאותו הדבר ייקרה לי גם עם אייל ועם הבת שלנו.
אז החלטתי לא לתת למערכת יחסים שלנו להיכשל ולספר לו הכול. אבל
אייל חשב שאני השתגעתי.
הוא רצה לאשפז אותי אבל הוא לא עשה את זה כי נשאתי את הילדה
שלו. אחרת הוא בטוח היה מאשפז אותי.
הוא ניסה להראות לי שהוא תומך בי אבל אני ידעתי שהוא לא.
יום אחד כשהוא חשב שאני נרדמתי שמעתי אותו מדבר עם חבר שלו
ומספר לו על כל זה. הוא אמר לו שאיבדתי את השפיות שלי.
ומאותו יום התרחקתי ממנו לגמרי.
הלידה שלי הייתה קלה בלי סיבוכים.
נולדה לי בת קטנה ויפה וקראנו לה רותם.
כשרותם הייתה בת שישה חודשים החלטתי לטוס לארה"ב.
זה היה משהו שהייתי חייבת לעצמי, משהו שהייתי חייבת לעשות.
כשהגעתי לארה"ב הלכתי לרחוב הישן איפה שגרתי.
הגעתי בדיוק לבית שלי ושל צבי.
ואלו שגרו שם לא יכלו לתת לי שום מידע כי הם עברו לשם רק לפני
שנה.
אני ניסיתי למצוא מישהו שיעזור לי אבל לא הצלחתי.
לא מצאתי אפילו קצה חוט שיקרב אותי טיפה למטרה שלי.
ואחרי כמעט חודש התייאשתי והחלטתי לחזור לארץ.
אבל אייל הודיע לי שהוא בא עם רותם לארה"ב לעזור לי.
הוא אמר לי שהוא קרא על הדברים האלה באינטרנט ושהוא מאמין לי
עכשיו.
כ"כ שמחתי שהוא החליט פתאום לעזור לי.
אחרי שבוע הם הגיעו לשם. והילדה שלי הייתה כבר כ"כ גדולה ויפה!
ואייל הוא גם נראה כאילו הוא השתנה...
כשהיינו שם ביחד אייל עזר לי לחפש.
הגענו לאיזה מקום שיכול לעזור לנו.
ושם מצאנו את צבי.
נתנו לי את הכתובת שלו.
הוא עבר מניו יורק לאלבוני.
מספר ימים לאחר מכן אני ואייל הגענו לכתובת ההיא.
הבן אדם שפתח לי את הדלת נראה עייף מאוד מהחיים.
הוא היה זקן מאוד בקושי הלך כמו שצריך.
התיישבנו בסלון שלו ואני התחלתי לדבר איתו בעברית.
הוא אמר שהוא לא זוכר טוב עברית ושאם אני יכולה לדבר איתו
באנגלית זה יהיה יותר טוב.
אני ניסיתי להסביר לו את מה שרציתי בדרך הכי הגיונית אבל איך
אפשר להסביר כזה דבר לבן אדם?
הוא חשב שאני מנסה לעבוד עליו. והוא ניסה לגרש אותי מהבית שלו.
אבל כשהוא הרים אותי מהספה אמרתי לו:
"אני לא אשכח את הנשיקה הראשונה שלנו בחיים גם אם הנשמה שלי
תעבור למישהו אחר אני לא אשכח את זה."
"מאיפה את יודעת על זה?" הוא שאל אותי בבהלה.
הוא הסתכל עליי כאילו הוא ראה רוח רפאים, כאילו עוד רגע הוא
חוטף התקף לב.
"אני זוכרת. אני זוכרת הכול. אני יודעת שזה נשמע משוגע ולא
אמיתי אבל אני זוכרת. לבת שלנו קוראים רייזה.
אתה עמדת איתה מחוץ לבית שלנו בניו יורק והחזקת אותה כשהכניסו
אותי לאמבולנס. אמרתי לכם שאתם נראים יפה ביחד ואתה אמרת לי
שנראה יותר יפה אם אני אהיה לצידך אעזור לך לגדל אותה."
צבי התקרב אליי וליטף את פניי, היו לי דמעות בעיניים.
"מירימ'לה זו באמת את אהובה שלי?" הוא שאל.
"תמיד אהבתי שקראת לי אהובה שלך." אמרתי.
הוא חיבק אותי והתחיל לבכות מרוב אושר.
ואני בכיתי איתו. הרגשתי כאילו מצאתי משהו שחשבתי שלעולם לא
יחזור אליי, הרגשתי הקלה מוזרה.
צבי ישב איתי וסיפר לי מה קרה לו לאחר מותי.
הוא סיפר לי גם על רייזה והראה לי תמונות שלה.
"שמרת את ההבטחה שלי." אמרתי לו.
"לא יכולתי להפר אותה כמו שאת לא הפרת את שלך. לאהוב אותנו
לנצח ותמיד להשגיח ולזכור לא משנה מה."
"ואיפה היא עכשיו? איפה רייזה?"
"רייזה גרה בניו המפשיר עם בעלה."
"אני רוצה לראות אותה אם אפשר."
"בטח שאפשר. אני אתקשר אליה ואגיד לה לבוא כמה שיותר מהר." הוא
אמר והלך להתקשר אליה.
יומיים לאחר מכן רייזה הייתה אצלו בדירה.
היא לא האמינה לו כשהוא סיפר לה הכול.
איתי היא דיברה בעברית כי היא ידעה את זה טוב.
היא האשימה אותי בזה שאני רמאית ומנסה לנצל אותו בשביל הכסף
שלו.
"רייזה יש דברים שאי אפשר להמציא מהעבר, יש דברים שאני לא
יכולה פשוט להמציא ולקוות שזה באמת קרה לאבא שלך." אמרתי.
ואז היא התחילה לדבר באנגלית.
"תזכירי לו משהו, משהו שאת בטוחה שהוא לא יישכח.
תזכירי לו משהו מהשואה." היא אמרה.
"אני זוכרת שהיינו אצלי בבית וידענו שהם באים לקחת אותנו.
ההורים שלי אמרו לנו לברוח. והאחים שלי לא רצו לברוח, רצו
להישאר עם אבא כי הוא היה חולה מדי הם פחדו שיהרגו אותו.
ניסינו לקחת את שיינה איתנו שתברח איתנו.
אבל היא לא רצתה לעזוב את אימא שלי היא פחדה מדי, היא הייתה
יותר מדי קטנה. אז ברחנו אני ואתה. אימא נתנה לנו כמה אוכל
שהיא רק יכלה. ואני זוכרת שגם אני לא רציתי לעזוב אותם אבל הם
הכריחו אותי. אני זוכרת איך בכיתי ואתה ניחמת אותי ואז זו
הייתה הפעם הראשונה שאמרת שאתה אוהב אותי. אמרת לי שתמיד רצית
להגיד את זה אבל לא הצלחת. המילים שלך חיזקו אותי ואני הפסקתי
לבכות. ברחנו לתוך הביוב והסתתרנו שם כמעט שבוע עד ששמענו
שהנאצים שולחים את הכלבים שלהם לביובים למצוא את היהודים. ואז
ברחנו ליערות. אני זוכרת כמה דם ירד לך. אני זוכרת שחרטת על
העץ את השמות שלנו ורשמת בגרמנית אהבה לנצח." אמרתי בגרמנית
אהבה לנצח ואז הוא אמר לרייזה:
"מהרגע שהיא אמרה לי על הנשיקה הראשונה שלנו לא פקפקתי בה. אבל
אם היה בי תחושה קטנה של פקפוק עכשיו זה בטוח נעלם." הוא אמר.
רייזה לבסוף האמינה לי.
היא חיבקה אותי חזק ובכתה.
סיפרה לי איך היא התמודדה בלי אימא במשך כל חייה ואני הרגשתי
אשמה שעזבתי אותה כ"כ מוקדם.
אבל היא שמחה לדעת שעכשיו היא כאילו קיבלה את אימא שלה מחדש
וביחד עם זה קיבלה גם אחות.
ומאותו יום מצאתי מחדש את מה שאבד לי או יותר נכון לנשמה שלי
לפני זמן רב.
ידעתי שעכשיו מירים תוכל לנוח על משכבה בשלום בלי לדאוג יותר
לצבי ולרייזה כי עכשיו מצאתי אותם והתכוונתי לשמור עליהם מקרוב
עד יום מותי, עד יום מותי ומות נשמתה של מירים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.