אף פעם לא ראיתי
אותך מחייכת
בתמונות
מדפדפת בין דפי
האלבום ומבחינה
בכל פעם
מחדש באותו
קו נוגה
המתוח מקצה אל קצה
פניך האחר
וזוג
עיניים צלולות
ומלאות עצב
שזועק לצאת,
לנזול
מתוכך אל תוך
העולם,
להרעיל את נשמת
אותם אנשים
כמו שהרעילו את שלך.
מי גרם לך להיראות
כה עצובה
בכל זיכרון
שאת אמורה להשאיר
מאחור?

כל המילים הנשפכות
עלייך
ומבקרות
כל תנועה ותזוזה
שלך
מן הקו
הישר שאותם
אנשים
שירטטו לפנייך,
נמחקים כליל
עת מקיץ חיוכך מבין
הדמעות
והכעס
המחלחלים מתוכך
אל
פנים קנאתם
ושתיקה אופפת
את העולם
והיופי חוזר שוב
לחיות.

ובעיניים שלך יש
מן אור
שכבה
בכל פעם שאת מניחה
אותן על פניו.
ושיערך השחור,
כמו מבטא
תחושותייך
בוהק בשמש המאירה על
צילך.
עבר שמנסה להימחק
ע"י עתיד לא
ממומש,
מתפוגג אל
תוך
נשימותייך הקצובות
בליל קיץ חם,
שוכבת,
בוכה.