אני יושבת על קצה המיטה
ומשלחת מחשבה לאוויר.
היא מתפתלת כזנב לטאה
תלוש בידיים קטנות, ואני
מנפנפת אותה הצידה:
לכי.
זמנך עבר.

אחר כך שקט. אני מפנה
מבטי ממנה
להנעץ בשמיים חדשים, וכולי מאוד
"אפופת עומק בלתי נלאה,
מאומנת ומלאת חשיבות" -
כמו לא אבדתי בנעלי עקב של אמא.

ובכן, להערכתי
יש שם בערך
הרבה כוכבים
וקצת לילה בינהם.
זה דווקא לא חדש לי, או אולי
פשוט לא ראיתי,
אבל אני מתרשמת נכון
עם גבות ושפתיים במקומן
כך: הו!..

בכלל,
מבטי נמוך מכדי
להגיע עד לכוכבים
אז אני משחזרת אותם
עם אורם שנשלח בלילה
כשהשמש לא חזקה להסתיר.
אולי אלה שרואים איך שצריך לראות
זה הגבוהים יותר

והנמוכים רודפים אחרי זיקיות
שמחליפות צבע באור
ובורחות להתחבא בפינה
לפני שיבשילו.