לא. א. פ

הגעתי לאחוזה בשעת ערב מוקדמת. מצב רוחי היה טוב למדי אף כי
הנוף החיצוני לא השרה אווירה שלווה במיוחד - על הקירות
המתקלפים נשפך אור אדמדם שגרם לבית הענק להראות אף יותר גדול
ממה שהיה - אחוזה מפלצתית שירדה מגדולתה בשל נגע הזמן. הגן
בקדמת הבית, שהיה פעם מטופח ופורח, צמח כעת פרא. פרחו בו
בערבוביה ורד הבר, פרחים נוספים ומשונים שלא ידעתי את שמם
ומינים שונים של עשבים שוטים ויבלית.  רוח קרה החלה לנשב.
הבטתי לשמיים וראיתי כי הם מתכסים עננים - סימן לסערה מתקרבת.
הידקתי את שכמיתי והתקרבתי את דלת העץ העצומה. עוד בטרם הספקתי
לדפוק עליה, היא נפתחה. בפתח עמד משרתם של זוג ידידיי משכבר
הימים. הוא חייך חיוך חמים באמרו - "שלום לך אדוני. אדון וגברת
בלאק מצפים לך." הוא הכניסני אל הבית.
ברגע היכנסי, לא יכולתי שלא להבחין בשינוי שחל בעיצוב הפנימי.
הקירות, שהיו מעוטרים בצבעים בהירים, היו כעת מכוסים בטפטים
כהים, על החלונות הגבוהים סוככו וילונות קטיפה סגולים וכבדים
למראה שמנעו מן האור המועט בחוץ לחדור פנימה. לא רק זאת, אלא
שנראה גם כי הקירות לא נוקו זה זמן רב והצטברות של קורי עכביש
ואבק הקנתה להם נופך מסתורי אף יותר. הנחתי שהעיצוב הקדורני
הוא מפאת גילם של ידידיי, שעלה על גילי שלי וכן בשל מחלתה של
וונדי - הגברת - מחלה שריתקה אותה למיטתה זה כמה חודשים, ללא
סיבה ברורה לעיני עשרות הרופאים שבדקוה. הנחתי שההזמנה להגיע
לביתם הייתה בבחינת פגישת פרידה ממנה, מכיוון שבמכתביו התכופים
תיאר לי כי מצבה הולך ומחמיר ושאין בידיו ובידי איש את הכלים
לעזור לה. כאב לי מאוד עליה, היא הייתה יקרה לי.
לאחר עוברי בלובי המרווח, הגעתי אל הסלון בו ישבו ידידיי. למען
האמת רק ליילנד ישב, וונדי שכבה על הספה המוארכת ביותר, עיניה
היפות פתוחות למחצה. נשמתי נשימה עמוקה כדי לסלק את החשש שבי
וחייכתי חיוך גדול. ידידי קם מכיסאו ופתח את זרועותיו לעומתי.
-"פלויד!" הוא חיבקני חיבוק עמוק, כאילו פרק את כל המתח שעבר
עליו בחודשים האחרונים. דימיתי לעצמי שעוד רגע יפרוץ בבכי.
כאשר התעשת, הובילני אל הספה שלידו. הוא הביט בי במבט מלא
ציפייה. לא הצלחתי להעלות בדעתי דבר אחד מתאים לאמרו. למרבה
המזל והפלא, הייתה זו וונדי שאמרה את המילים הראשונות, מתוך
שפתיים סדוקות וחיוורות - "פלויד יקירי, מה שלומך?" נדהם למדי,
עניתי - "בסדר, יקירה. בסדר גמור." וונדי הייתה מבוגרת ממני
בשמונה שנים בערך וכל חיי הערצתי אותה. משפחתה גרה בסמוך אלינו
ומילדות הכרנו זה את זו. אהבתי את וונדי. לכן, גם כשידידם של
הוריי- ליילנד, נשא אותה לאישה, גמרתי אומר בלבי לא לנתק את
המגע עמה לעולם. ואכן, עם יציאתי ללימודים הגבוהים ומות הוריי
(בזו אחר זה, בהפרש של שנה) היו לי וונדי וליילנד כמשפחה חדשה.
יחד עם זאת, בשנה האחרונה ראיתי אותם מעט מאוד, מכיוון שעבודתי
לא אפשרה לי נסיעות מרובות מחוץ לעיר. אך כעת, המצב היה שונה
בתכלית.
השיחה בין שלושתנו התגלגלה והמשיכה דרך ארוחת הערב (שאכלנו
בסלון בשל חוסר ניידותה של וונדי), ועוד שעות הלילה המאוחרות.
נראה היה כי עודדתי את רוחם עד מאוד. בעוד וונדי ואני מזכירים
נשכחות, הפסיק ליילנד את שטף דבריה - "יקירה, פלויד יהיה פה גם
מחר. אני חושש כי תתעייפי מדי ו..." -"כן, כן. משבית שמחות יקר
שלי..." היא אמרה וחייכה חיוך קלוש. "נמשיך מחר בבוקר, פלויד.
לילה טוב." -"ליל מנוחה". עניתי. או אז התרוממה מעט, חזה הלבן
עולה ויורד בנשימותיה העמוקות ונשקה לי על מצחי. כקדושה.
אצבעותיה הארוכות, שכעת היו שקופות כמעט, נכרכו סביב עורפו של
ליילנד, שנשא אותה לחדרה. כה קינאתי בו באותו הרגע. -"שינה
ערבה וחלומות פז..." היא קראה חלושות.

לאחר מספר דקות ירד ליילנד במדרגות בחזרה אל מקום מושבנו. הוא
צנח אל תוך כורסתו. כה זקן נראה, שערו הלבין פי כמה מאז הפעם
האחרונה שראיתיו ועיניו נראו עייפות וטרוטות. - "דע פלויד,
שאין לי הרבה כוחות... המחלה הזו שואבת ממני הכל." קמתי ממקומי
ועברתי למקום בו שכבה וונדי קודם לכן, כדי שאהיה קרוב יותר
לידידי. "מצבה של וונדי נעשה גרוע מיום ליום והלא..." כאב חד
פילח את זרועי. צעקתי צעקה חדה בעודי מזנק ממקומי. "מה קרה?"
שאל ידידי בתימהון. לעיני שנינו נגלה עכביש שחור וגדול שכעת
עמד קפוא על מסעד הספה. ליילנד הסיר את נעלו ובתנועה מהירה,
מחץ אותו למוות. הבטתי בזרועי. המקום בו נעקצתי היה אדום
ונפוח. "אזעיק לך רופא." אמר ליילנד ונעלם במסדרון. התיישבתי,
מתנשם, נדהם מאירועי הדקה האחרונה ועוד יותר מקור רוחו של
ידידי הטוב. הכאב היה חד ודוקר, חשתי את הדם פועם בחזקה
בוורידיי. לא הייתי בעל ידע רב בנוגע לעכבישים אך ידעתי שייתכן
שנשקפת סכנה לחיי ושעלינו לשמור את גופת העכביש עד בוא הרופא,
שיקבע את סוגו ואת מידת החומרה של ארסו.

לאחר זמן שנראה לי כנצח הגיע הרופא מצויד במזוודה קטנה בה
מכשירים משונים. הייתי מעורפל מעט, הודות למצבי ולוויסקי הרב
שלגמתי כדי להקהות את הכאב.  
הרופא הזקן הביט בי, הביט בעכביש ושוב בי ופרץ בצחוק. ליילנד
ואני הבטנו בו בפליאה. לבסוף אף נאלץ ליילנד להסות אותו לבל
יעיר את וונדי. - "מזעיקים אותי הנה בגלל זה... שום דבר. מזל
גדול! חששתי שיהיה עליי להבהיל אותך לביה"ח במזג אוויר כזה..."
-"אז אתה אומר שאין סיבה לדאגה?" שאל ליילנד. אני עוד הייתי
נדהם מכדי לדבר. - "אין סיבה לדאגה." חזר אחריו הרופא. "זוהי
טרנטולה פשוטה... אפילו די צעירה." הוא הסביר "העכביש הזה אולי
מכאיב בעקיצתו, אך אינו מסוכן כלל. אם תרצה," פנה אלי, מחויך
"אתן לך משהו שישכך את הכאב ויבטיח לך שינה עמוקה למשך הלילה,
אולי אפילו למשך הבוקר..." מרוצה מעצמו, נתן לי בקבוקון והלך
לדרכו. הנחתי שידידי האציל שילם את החשבון, דבר שגרם לי לאי
נוחות מסוימת.

- "נו, אז כנראה שתהיה בסדר..." אמר ליילנד, מחויך. מהיכן היו
לו הכוחות לטפל גם בי? הוא עזר לי לעלות לחדרי. ובהיותי מטושטש
מהוויסקי ומהחומר המוזר בבקבוקון הזכוכית התחלתי לזמר - "על
הקיר טיפס לו עכביש ק..." - "שש... אתה תעיר את וונדי!" הפסיק
אותי ליילנד בלחישה רמה. -" וונדי... וונדי..." מלמלתי. הוא
השכיב אותי במיטה, כיסה אותי ואיחל -"ליל מנוחה.." -"חה... חה
חה..." אמרתי בחיוך אווילי ונרדמתי.
אך שנתי לא הייתה שלווה כלל וכלל. וונדי הופיעה בשנתי הטרופה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה חלמתי עליה. למען האמת, היא פקדה
מאז ומתמיד את חלומותיי, יצירותיי ודמיוני. הלילה - עיניה
החומות יוקדות בתאווה. שדיה הלבנים נוגעים בי, נמחצים כנגד
חזי. אצבעותיה הענוגות מרפרפות על עורי, ואז שורטות אותו,
חורצות בתוכו, צורבות על זרועי צורתו של עכביש מלא ארס.
התעוררתי שטוף זיעה, כאב חד מפלח את עור זרועי. חיפשתי את
הבקבוקון ולגמתי את כל תכנו. למרות זאת, התקשיתי מאוד להירדם,
אך כשהצלחתי סוף-כל-סוף, שקעתי בשינה עמוקה ונטולת חלומות.

שנתי לא נמשכה זמן רב. בשעות הבוקר המוקדמות הקצתי לקולן
המזוויע של צרחות אישה רמות. זינקתי ממיטתי והתכוננתי לאתר את
מקור הצרחות, כאשר לחלחלתי הרבה נוכחתי כי אני דורך בבגדים בהם
ישנתי - והם מכוסים בדם. כתמי דם היו גם על סדיניי וגופי. כך
עמדתי משותק מספר שניות עד שדלת חדרי נפתחה לרווחה והעירה אותי
מקיפאוני. בפתח עמדו המשרת והמבשלת, שכנראה את צווחותיה שמעתי
קודם לכן ומאחוריהם, נשענת על מעקה המדרגות - וונדי - שהתעלפה
באותו הרגע. עיניהם של השניים האחרים פעורות היו באימה ואכן-
לא יכול הייתי להאשימם שהיו מזועזעים מהמחזה- אדם עירום כביום
היוולדו ומכוסה בדם כאילו היה שוחט בבית מטבחיים.
מיהרתי לכסות את גופי בשמיכה. מזועזע הייתי בדיוק כמותם.
התקרבתי אליהם לאט. המבשלת הייתה עסוקה בניסיונות להעיר את
וונדי אך נחרדה לראותי מתקרב. המשרת שלף אקדח לעומתי ואמר בקול
רועד מפחד- "אתה לא הולך לשום מקום... אתה, תעמוד במקום עד
שהמשטרה תבוא..." -"משטרה?!" נדהמתי "חכו, אתם לא מבינים!"
-"אבל הרי..." האיש נראה מבולבל "אתה רצחת אותו..." המילים
חלחלו לתודעתי כמו רעל "אתה רצחת את מר בלאק!" - "לא..."
מלמלתי "לא ייתכן..." - "אני מבקש ממך שלא... לא תזוז או שאני
אאלץ ל..." ברכיי כשלו. נפלתי על רצפת החדר. זה לא קורה. זה רק
עוד סיוט שמטריד את שנתי. הרגשתי כמו באחד מספרי המסתורין
שהייתי מרבה לקרוא. זה לא קורה!

אינני יודע כמה זמן עבר עד בוא השוטרים, לא נתתי לבי על מה
שקרה סביבי. חשבתי רק על השתלשלות האירועים ועל וונדי... מה
היא תחשוב עלי עכשיו? הנורא הוא שככל שאימצתי את מוחי, לא יכול
הייתי להיזכר באירועי האתמול. זכרתי במעומעם את החלומות
שהטרידוני, זכרתי את מקרה העכביש, אך לא יותר מכך.
הייתכן שבאמת אני הוא שרצחתי את ליילנד?! השאלה הלמה בראשי כמו
רבבות פטישים.
לו הייתי בבית ידידים אחרים, הייתי חושד כי נפלתי קורבן למתיחה
אכזרית, אך כאן... לא. וכל הדם הזה וריחו המתקתק, המבאיש- אין
ריח אמיתי ממנו.
מכורבל הייתי על רצפת החדר, מאוים על-ידי האקדח שבפתחו. רק
כשנגע בי השוטר, הפסקתי להרהר במקרה הנורא הזה. הרמתי אליו את
ראשי.  "קום." הוא ציווה עליי. עשיתי כמתבקש. הוא דרש ממני
להתלבש ואז להציג את ידיי, שהיו מגואלות בדם, אותן כפת
באזיקים. נעתי כמכונה, כאוטומט, הייתי מחוץ לגופי. הוא הוביל
אותי לחדרו של ליילנד. "רק רציתי להראות לך מה עשית, כדי שתוכל
להתחרט, לבקש סליחה מהמנוח, מאלוהים, ממישהו... יש לכם בקשות
מוזרות לפעמים... וסביר להניח שלא תראה אור יום בזמן הקרוב...
או בכלל. " את התמונה שראיתי לנגד עיני לא אשכח לעולם. לנצח
יישאר חקוק בזיכרוני מראהו של ליילנד המת במיטתו, גרונו משוסע
וגופו מרוטש. מעולם לא ראיתי, וכנראה גם לא אראה, כמות כזו של
דם- כאילו לא נשארה טיפה אחת בגופו. הייתי עוד חלש והתמוטטתי.
פרצתי בבכי על הרצפה. כל-כך עלוב נראיתי. השוטר ודאי פירש זאת
כהודאה, מפני שהוא תפס את כתפיי בגסות וגרר אותי במורד
המדרגות, ללא מאמץ, לעבר היציאה. השוטרים האחרים החלו בסריקת
הבית.

יותר מזה איני יודע על הבית ההוא ומעולם לא ביקרתי בו שוב.
עדויות נגבו מכל הנוכחים בו באותו לילה ארור, במיוחד ממני -
החשוד העיקרי - שלמרבה הצער לא זכר דבר וחצי דבר מאותו לילה.
כלי הרצח - סכין גדול שהיה במטבח, נמצא תחת מיטתי בחיפושים.
את ימיי ביליתי בתאי האפור, הקטן והמתפורר, הזכרתי לעצמי עכבר
שניצוד. הייתי אומלל לחלוטין. במהלך כל תקופת המשפט והמאסר
שלי, לא היה איש לצדי, איש לא בא לראותי או לעודדני.
במהירות שקעתי במעין חידלון ועצבות, שכמו היוו הקדמה לבאות -
הגזירה הנוראה מכולן - מוות.

עם תום המשפט ולאחר מתן גזר דיני, הועברתי לאגף הנידונים
למוות. התנאים בו היו אף גרועים מאלו של תאי הקודם. האוויר היה
טחוב והאור היה קלוש ולעתים לא היה כלל. הרצפה התפוררה תחת
רגליי, עליה ישנתי ועליה ביליתי את כל ימיי- הימים מורטי
העצבים בציפייה למותי הקרב. השעמום הטריף אותי וכן השמועות כי
רבים מיושבי האגף לא מתים דווקא מיד התליין, אלא ממחלות משונות
התוקפות אותם כאן, מעונשים חמורים, מרעב ואף מהתקפות שיגעון.
אט-אט איבדתי את קשריי עם המציאות וכל דעתי הייתה נתונה
לניסיונות להיזכר באירועי אותו לילה נורא שהביאני לכאן.
השיגיון העיקרי שלי היה לעכבישים. הרי לולא אותו עכביש מקולל,
לא הייתי מגיע למצב הנורא הזה.
הייתי חורט עכבישים על קירות תאי יום וליל, מדבר אליהם ומשמיד
אותם חליפות. גם לאלו שפקדו את תאי המרקיב ציפו עינויים- הייתי
תולש את רגליהם ונוגס בראשיהם. כבר לא הבחנתי בין אלו שדמיינתי
לאלו שאכן היו שם. הדמיון והמציאות כבר לא היו שתי ישויות
נפרדות. לפעמים, בהתעלפויות מלאות הסיוטים שלהן הייתי קורא
"שינה" הייתי חולם עליהם. חלמתי שאני עכביש קטן ושחור, מטייל
על גופה הלבן והעירום של וונדי והיא צוחקת - צחוק פראי, צחוק
מטורף ואז מנחיתה עליי את ידה ומועכת אותי. מוות מתוק וחטוף...
כמה כמהתי אל המוות הזה ובה בעת פחדתי מזה המזומן לי על
הגרדום.
בלילה שלפני הוצאתי להורג התקשיתי להירדם, מן הסתם. חזקה בי
התחושה של חפות מפשע והדבר הטריד אותי עד מאוד. וונדי סיפרה לי
סיפורי לילה טוב. היא סיפרה לי על העכבישים שהיא מכירה, היא
סיפרה לי שתמיד אהבה אותי, היא סיפרה לי שהבריאה ושהיא מאושרת
כעת. גם אני הייתי מאושר. נרדמתי.

התליין העיר אותי. לא פחדתי. ידעתי שעליי למות היום. ידעתי
יותר ממה שידעתי אתמול. התליין הוביל אותי לעבר הגרדום, אך
הרגשתי כאילו כוח לא נודע הוא זה שמוביל אותי, מן תחושה בלתי
מוסברת של התעלות, של ריחוף. עברתי דרך כל מסדרונות הכלא, מביט
באסירים האחרים. כה ריחמתי עליהם, מרקיבים, שנואים, שונאים.
אני הייתי מלא אהבה. יצאנו מהמבנה הענק שבו היה גופי כלוא זמן
כה רב. עיני התקשו להתרגל לאור האינסופי בחוץ. דימיתי שיש לי
שמונה.
עליתי במדרגות העץ, אחת - אחת , רגל, רגל... בראשי הדהדו רק
מלותיה של וונדי מליל אתמול: 'טרנטולה, זאבן... ' הוא דחף אותי
לעבר עמוד התלייה 'מלכודן, פרוונית...' ההמון שהתקבץ סביב הביט
בי בציפייה, מחכים לרגע בו תישמט הקרקע מתחת רגליי 'סרטביש,
עקרבות...' החבל נכרך סביב צווארי 'אלמנה שחורה'...
- "יש לך מילים אחרונות לפני המוות?" שאלני התליין
'אני אוהבת אותך'
- "כן..." נשמתי עמוק וצעקתי - "אני אוהב אותך עד מוות וונדי
בלאק!!"
הרצפה נפתחה מתחתיי ולרגע אחד, ראיתי אותה בקהל, מנופפת לעברי,
מחייכת באהבה
ולנגד עיני, את ראשי התיבות של שמה - W B
והוא נכתב לאט, כמו היה סופו של ספר -

Black Widow