שוב הכאב הזה מגיע ופוער חור בלב בגודל שנראה שמשאית שלמה
יכולה לעבור דרכו.
אתמול שוב קיבלתי את הטלפון ממנה שאומר אנחנו צריכים לדבר,
כאילו מה עשינו עד היום.
לא דיברנו עד היום, סתם שיחקנו עם אחד עם השני?
הכרנו דרך העבודה, מישהי שעובדת איתה ואיתי אמרה לי בוא אני
אכיר את לימור, תראה אתם עוד
תתחתנו אחד עם השני .
היה נשמע לי טוב וזה לא שאני לחוץ להתחתן, אבל פשוט סוף סוף
להכיר מישהי בראש טוב בלי משחקים של ילדים בני 18. ובאמת היה
כך במשך 5 חודשים הכל היה ורוד ממש אוטופיה.
אבל כמו כל דבר בחיים דווקא שאתה מרגיש הכי בטוח והכי נוח עם
מה שיש לך, אז זה אומר
שזה הולך להתפוצץ, כי אז אתה מתחיל להישען לאחור להרפות מעט.
בהתחלה יצאנו ובילנו המון ביחד דיברנו או יותר נכון היא התחילה
לדבר על חתונה, ואני לא הגבתי
לזה ואז הגיע הפצצה היא רצתה שאני אתן לה תאריך להתחתן ולא
הייתי מוכן לתת תאריך.
את האמת רציתי להפתיע אותה בהצעה רומנטית ואז לקבוע תאריך
ביחד.
מאז אותו רגע הכל התחיל להתפקשש, פתאום היא התחילה להתנהג
בצורה שאני לא ראיתי קודם.
יחס קר, לא מתקשרת אם אני לא מתקשר ,זורקת לאוויר מילים בלי
חשוב.
הדבר הכי מופרע בקטע של זוגיות זה כאשר מישהו אחד מתנהג מגעיל
כלפי השני וזה לא משנה אם
זה הגבר או האישה ,אז הצד השני נמשך עוד יותר ועושה מחוות
גדולות כדי כביכול להחזיר את הבן או
הבת זוג לעבר, לטוב שהיה ,למרות שבתוך תוכו הוא יודע שזוהי
שטות מה שצריך לעשות הוא להחזיר
מלחמה. למה הכוונה? אם הבת זוג לוקחת צעד אחורה אז צריך לקחת 2
אחורה כדי להחזיר אותה
ולא לעשות מחוות או להתנהג יפה כדי להחזיר את העבר.
אבל אני למרות הידע הזה עשיתי מה שהלב אמר ולא מה שהראש אמר
וזה כמו ללכת לתהום עם
עיינים פתוחות.
זהו חוסר שפיות. לעשות משהו שוב ושוב כאשר התוצאה ידועה ולצפות
כל פעם לתוצאה חדשה,
ולהיות מופתע כאשר התוצאה הידועה מתרחשת.
אבל זה מה שקורה הלב עובד שעות נוספות הוא גוזל משהו מהשכל, את
היכולת לחשוב בבהירות
בלי רגש, בהיגיון וזה מה דופק אותנו כבני אדם כל פעם שאנחנו
מתאהבים חוסר שפיות.
אז החלטנו לקחת הפסקה אחד מהשני שהחזיקה בדיוק 3 ימים וגם זה
בקושי, וחזרנו שוב ואז שוב
היא התחילה עם השטיות שלה ,אז החלטנו שנפרדים וכל אחד הולך
לדרכו.
נפרדנו למשך חודש ואז היא התקשרה ושוב חזרנו להיות ביחד.
עד ליום שישי האחרון בו היא הציע לי לנסוע לחול לחופש לאיזה
חודשים שלוש .
מצטער אנשים עד כמה שאני יודע כאשר אוהבים מישהו לא מחפשים
שהוא יקום ויעזוב
לא לחופש ולא לשום סיבה אחרת.
ביום ראשון זה נגמר לאחר שיחה שבה פרקתי זעם והיא בכי, למרות
שאני לא מאמין בבכי
לפי דעתי אם מישהי בוכה כנראה יש לה סיבה טובה לבכות בגללה או
שהיא עשתה משהו רע.
ניתקתי את הטלפון בתחושת בילבול והלכתי לעשות סיבוב.
כרגע הלב מתפוצץ מכאב וכעס על כל מה שהיה ואיך זה נגמר ולמה זה
היה צריך להגמר.
חבר טוב אמר לי ש"כרגע אתה נמצא בסרטים של בחורות, כי בדרך כלל
הבחורות הן אלו שאוהבות
את הגבר יותר ונקשרות אליו יותר. אז בגדול נדפקת .אכלת אותה כי
אתה מאוהב בה יותר מאשר היא
אוהבת אותך כרגע אתה מובל ולא מוביל".
שאתה מאוהב ובתחילת מערכת יחסים אז הכל נראה ורוד, לפחות כך זה
בשבילי, זה נראה כאילו זה הולך להחזיק שנים על גבי שנים. הרגע
והרגש עומדים והם לא הולכים להשתנות, כי בהתחלה לא רוצים להפרד
לרגע אחד מהשני, כל הזמן מדברים בטלפון כל הזמן חושבים אחד על
השני.
ואז הגיע הסדק הראשון בנינו, לא משהו גדול אז אמרתי לעצמי זה
לא רציני זה כלום, תבלע את הצפרדע ותמשיך הלאה זה לא נורא. אבל
זה היה נורא כי לא עצרתי את זה בהתחלה כי אני כל כך אוהב
אותה.
עכשיו צריך להמשיך הלאה לתת לזמן לעשות שלו ולאט לאט עם כל יום
שעובר להרגיש פחות ופחות
ולקוות שזה יעבור כמה שיותר מהר.