שבע אהבות ועוד אחת
















ככל סטודנט ממוצע, שאינו בן עשירים, גם אני נאלץ לממן את
לימודי ומחייתי מתוך זעת אפי, יכולת הקלדתי ועוד כהנה וכהנה
יכולות, המשלמות תועלתן במזומן. מידע זה הינו רלוונטי להמשך
סיפורי זה, ולכן היה לי חשוב לפתוח עימו. איני רואה כל צורך
להמשיך ולפרט עוד על עצמי, שכן גם לא יהיה זה מידע מעניין
במיוחד, וגם אינו מתקשר בשום אופן לסיפור. מכאן ניתן להסיק כי
לא אני אעמוד במרכז העלילה. למען האמת רואה אני את עצמי כשליח
בלבד, בלדר למוחו של אדם נאצל, אשר הקסימני במלותיו ושכנע אותי
בדבר כוחות החברה האמיתיים. לכן, אם שבחים יחולקו לי הרי שלא
לי הם, ואם בוז הרי שאין אנו דוברים את אותה השפה, הקורא
ואנוכי. שפת האהבה כמובן.
היה זה יום חמישי רגיל למדי, או כך תוכנן לפחות להיות. נשארנו
רק שנינו לבדנו, כשכל חברינו נוסעים חזרה לבתיהם במרכז, בצפון,
בדרום ובעיקר לא כאן. כהרגלנו, תכננו כבר מבוקר את הערב
הרומנטי השבועי שלנו. פרחים ונרות, שמנים וחוויות אחרות שלא זה
יהא המקום לפרטם. השיגרה כבר כמעט החלה, כאשר צלצל הטלפון. פעם
אחת, ועוד אחת ועוד אחת. ולבסוף נשברתי ועניתי. אישה, בעלת קול
צמרירי, עטוף בחספוס דק של סיגריות, ביקשה לברר אם הגיעה למספר
הנכון, ואם אני הוא המדבר עימה. מבט עורג מקצה המיטה, גרם לי
לאבד את חוש כיווני לשנייה או שתיים, ואולי זה היה הגורם
לתשובה הלא מושכלת שיצאה מפי, מודה כי אני הוא המדבר.
"אוי, אני כה שמחה שאתה בבית, קיבלתי את מספר הטלפון שלך מחברה
שאמרה שאתה תסכים לעזור לי היום, אני..."
"על מה את מדברת גבירתי?" קטעתי את שטף דיבורה בנימוס
" אוי, אני מצטערת. פשוט ... טוב, אין זה  משנה, אני מדברת על
שמרטפות להערב. אני חייבת לצאת באופן דחוף ביותר, ובני הקטן
לבדו בבית. נאמר לי כי אתה אמין ביותר וכי אפשר להזעיקך בעתות
חירום, ולא תכזיב אותי כי..."
" אני מאד מצטער, אבל איני נוהג בדרך כלל לעשות בייבי סיטר
בימי חמישי. מצטער"
"אני מתארת לעצמי שאינך פנוי כל יום, אך אולי תשקול זאת שוב,
בבקשה?  זו לא תהיה עבודה קשה במיוחד ".
כבר הזכרתי בתחילה את הפרט היחיד עד כה אודותי, והוא שאיני
בחור עשיר במיוחד, ואולי זה הזמן שאתאר עוד  מאפיין אחד. הנני
רומנטיקן חסר תקנה. כלומר, כעת ערך העוני, המחפש כל הזדמנות
לשפר את מצבי הכלכלי, וערך הרומנטיקה, המחפש כל  הזדמנות
לאהבה, התנגשו בי. בהחלט נטיתי לצד הרומנטי וכבר הכינותי את
מילות הפרידה מהאישה הנזקקת, כשזו שלפה את נשק יום הדין
הפיננסי: "אשלם לך כמובן מאתיים אחוז שכן מדובר בהתראה קצרה
למדי". מהצד השני של המיטה כבר ראיתי סימון מיואש של "לך כבר"
ומלמלתי "כן" רפה לשפופרת. שמחה עזה נפלטה מהטלפון, כשזו נשבעת
שזה יהיה מהיר, ושהילד כבר ישן, ושבכלל יהיה כיף, ושזה יכול
להיות קבוע ועוד ועוד. נדברנו להיפגש בעוד כמחצית השעה בביתה
הסמוך לדירתי.
לאחר מבט מזרה אימה שלא אעז לחזור מאוחר מדי, ובלי איזו מתנת
פיוס, יצאתי את פתח ביתי. גשם שירד החל מהבוקר רק הגביר את
עצבותי על כך שבמקום ערב מפנק וחמים מתחת לפוך, נאלץ אני לצאת
ולהרוויח את לחמי בשדות זרים. לא לקח זמן רב והתייצבתי לפני
דלת ביתה של האישה, רטוב קמעא ומקלל את גורלי העני. דפקתי
בעדינות על הדלת על מנת שלא לעורר את המתים והילדים הישנים
מריבצם.
אישה נאה בסוף שנות ה30 לחייה ניצבה למולי, בשימלת ערב חגיגית
ובעיניים ירוקות ומכירות תודה. "הצלת אותי" חייכה אלי. "הבייבי
סיטרית הקבועה שלי החליטה דווקא היום שנמאס לה, וכך נותרתי
חסרת אונים. יש לי היום מסיבה בעבודה שאני חייבת להגיע אליה כי
אחרת..." ואז חייכה שוב, ופלבלה בעיניה הירוקות, כמבינה שאיני
מתעניין במיוחד במעשיה. "מה אני מציקה לך? בכל מקרה, אני מקווה
שלא תיאלץ לעבוד קשה מדי הערב". כעת חייכתי אני אליה והצטרפתי
לתקוותה זו.
" ובכן, בוא ואראה לך את הבית. זהו הסלון, יש כאן טלוויזיה אם
תרצה לראות משהו, כאן מאחור זהו המטבח, כולו לרשותך, זהו חדר
השינה שלי, בהמשך מימין זהו חדרו של אבי, וכאן זהו חדרו
של...". הפסקתי את הסיור לרגע והתעכבתי על מה שאמרה:
"אביך בבית?" שאלתי בתמיהה מהולה בכעס. העיניים הירוקות שוב
התבוננו בי, הפעם בצער, והיא מלמלה בעצב כי אביה כבר אינו בקו
הבריאות וכמעט שאינו יוצא את חדרו. לכל היותר יבקש ממני כוס
מים וזהו. לצערה כבר אינו כשיר לשמור על נכדו. בשלב זה אני כבר
החילותי לחשוש מסוג הבילוי שצפוי לי באותו ערב. תינוק בכיין
שישן כמו מלאך עכשיו כשאמו בבית, ויתעורר ברגע שזו תעזוב,
וקשיש טרחן שצימאון עז יתקוף אותו. גם היא כבר הבינה את המתרחש
בראשי, ולכן מיהרה לאחר מספר מילות פרידה והנחיות כלליות
לניהול מצבי חירום, לעזוב את הדירה מותירה אותי עם בקשת העלאה
במשכורת בקצה פי.
זמן מה ישבתי מול הטלויזיה, מפרכס באצבעותי את השלט, לאחר שלא
מצאתי דבר הראוי שאשחית עליו את זמני, עברתי לכוננית הספרים
הגדולה שניצבה בסלון הבית. דעתי האישית היא כי בית בו מוצבים
ספרים במרכז הסלון, על מנת למשוך את דעת המבקרים, הינו בית
איכותי. עם זאת יש תמיד להיזהר מאשליות. אם הספרים מסודרים
היטב לפי סדר אלפביתי של שמות המחברים, או לפי נושאים, הרי
שמדובר ביקה כפייתי, אבל אינך יכול לחשוד בו כי רק לשם יופי
ורושם הניח את ספריו במרכז חיי הבית שלו. לעומת זאת אם הספרים
מסודרים על פי גודלם, צורתם, צבעם וכדומה, סימן ברור הוא כי
יכול אתה לחשוד בבעל הבית על כי מנסה הוא להתחבב על מבקרי
ביתו, או אף על עצמו, בנסיון להציגו כאיש תרבות וספר. לצערי
הרב זה היה המצב בו זיהיתי את ספרייתה של העיניים הירוקות.
הספרים סודרו על פי גודלם, הנמוכים ביותר מימין, ובסדר גובה
עולה עד לסוף המדף משמאל. כך, במדף התחתון מימין זיהיתי את
'ארמון הירח' של פול אוסטר חסר תשוקת החיים, ובצד שמאל בקצה
המדף, לא היה קשה לזהות את 'אליס בארץ הפלאות' בגירסתו המוגדלת
לילדים. כבר הושטתי ידי לפרק את הסדר המזוויע הזה, ולהתנמנם
בחברתו של טולקין הניצחי (והגדול- כמעט קיצוני שמאלי), כשעיני
נמשכו לעבר מחברת מרוטה, שהיתה טחובה בין טבעותיו של טולקין
לבין עמק יזרעאל של מאיר שלו (קטן ממנו אך במעט). ניכר היה כי
זה מספר שנים לא נשלפה מחברת זו, מכיוון שכשעשיתי זאת חזרה ידי
מאובקת ועננת פודרה מיתמרת מעלי. היתה זו מחברת ישנה למדי,
ודפיה היו ברובם מצהיבים. התלבטתי לשנייה האם להחזיר אותה חזרה
למקומה או לראות במה מדובר. מצד אחד, בדרך כלל מחברות ישנות
שכאלו, אינן טומנות את הנוסחה הביתית להעשרת אורניום, או את
הפרוטוקול האמיתי של זקני ציון. לרוב, אם נודה על האמת, מחברות
ישנות מימי התיכון, נושאות בחובן מתמטיקה זולה, והמקסימום
שאפשר למצוא בהן הוא נוסטלגיה לגבי החבאת פתקים ממבחני התקופה.
איני מזלזל בנוסטלגיה שכזו, אך קסמה מתעמעם משהו, כשאינך שותף
לה. מצד שני...בן האדם הינו יצור יותר סקרני וחולמני מאשר
רציונאלי. מעבר לכך, כיתוב אנגלי, שהוטבע בדיו של חותמת, על
הכריכה הפנימית, העלה את מפלס סקרנותי:
CAPTAIN BENJAMIN  BROWN מתחת לחותמת רשמית זו היה רשום
תאריך: 6.6.1944 . מסוקרן עד קצה אוזני, הפכתי את הדף הראשון
בזהירות, משתדל שלא לפגום בדפים העתיקים שאיימו להיהפך לאבק
תחת ידי. היה זה כתב יד בריטי מחובר, שהיקשה עלי את מלאכת
הקריאה. הייתי עוד בתחילת העמוד, אם אינני טועה, כשחשתי שאיני
לבדי עוד. אודה ולא אבוש כי בשנייה אחת האדמתי כולי, כאחד
שנתפס עם מכנסיו מופשלים. בלעתי ברעד את רוקי, מתפלל כי אולי,
זהו הילד שהתעורר ולא הסב הקשיש שוודאי יתמה לחיטוטי אלו.
סגרתי בזהירות את המחברת, וניסיתי לפנות לאחור בצורה שאינה
מעוררת חשד כלשהוא. עיני חזו באדם זקן וכחוש, עטור קמטים ושיער
לבן כשלג. הוא חייך אלי, ואני לא יכולתי שלא ללטוש עיניים אל
צלקת ארוכה שהשתרעה מאוזנו הימנית ועד לעינו. צלקת שדמתה לתעלה
צרה בצידי פרצופו. הוא קימט את שפתיו והציג עצמו: "בנימין, או
כפי שודאי ראית במחברת- קפטן בנימין". שוב האדמתי ושברי משפטי
התנצלות זרמו מפי, על כך שלא התכוונתי לחטט, אך הקשיש חייך את
חיוכו ירוק העיניים לאות  כי אינו כועס. הצגתי את עצמי בנימוס
והוא הרכין ראשו כמחוות שלום. הוא סימן לי לשבת והתקדם באיטיות
לכיווני, מתיישב לצידי על כורסא רחבת היקף.
"בתי כבר אינה סומכת עלי שאשמור על נכדי. עד לא מכבר עשיתי
כן, אך כוחי כבר אינו במותני כבעבר. אני נוטה להירדם במפתיע,
ושנתי- שנת חייל היא" וכשראה שאיני יורד אל סוף דעתו, פרש את
עצמו: "גם שאון מטוס סילון העובר מעל ראשי לא יעירני. זו תכונה
של חיילים קרביים אשר מכירים בערכה של כל דקת שינה"
"זה מהצבא הבריטי?" שאלתי
" ההרגלים או המחברת?" החזיר בשאלה, ואני הודיתי על מזלי שלא
כעס עלי. מביך למדי להיתפס בחיטוט בבית זר, לא כל שכן להיתפס
בחיטוט במחברתו של סרן בריטי בידי אותו סרן עצמו.
"גם וגם. לא הספקתי לקרוא הרבה, אבל זה נראה מרשים למדי"
"כיצד קובע אתה זאת ידידי הצעיר?  רק בגלל שזה עתיק כל כך? אל
תושלה מהבלים שכאלה. ישנם דברים שנכתבו אתמול וערכם עולה בהרבה
על שטויות שהנייר לא יסבלם, אך בגלל שנכתבו לפני אלפי שנים
עולה ערכם בעיני אנשים רבים. נסה לקרוא ביום מן הימים את
קשקושיו הגזעניים של אפלטון, בדבר האנשים הנחותים העשויים
מנחושת והאנשים הנעלים העשויים מזהב טהור. נסה לקרוא את הבליו
של קהלת בדבר חוסר הטעם שבחיים, פתח בספרו של..." אך בשלב זה
לא יכולתי להבליג עוד. מילא שמשמיצים את אפלטון, מנהיג קומונת
השומרים האהובה עלי, אבל את קהלת??? שלמה המלך?  הסופר התנכ"י
האהוב עלי מכולם (מקדים אך במעט את יחזקאל ההזוי). עד כאן.
"מדוע קורא אתה לדבריו הבלים?" שאלתי בקול מנומס אך נטול
פשרות
"מדוע?  'ראה חיים עם אישה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן
לך תחת השמש כל ימי הבלך'. ולו בשל העובדה כי חיבר את המילה
אישה עם המילה הבל, מגיע לו כי אבוז לו. סבור היית כי אדם כה
מנוסה כמוהו לא יכתוב סכלות שכזו, ועוד יסיים איתה את התנ"ך,
לא כן ידידי?"
"איני מנסה להגן על קהלת, אך יכול אני בהחלט לחבר את המילה
הבל עם נשים"  עניתי בחוצפה בלתי אופיינית בהחלט, שהעלתה שוב
חיוך על פני הזקן.
"צעיר אתה מדי מכדי שאתווכח עימך אך ראה זה פלא- אני הזקן, מגן
על נשים, ואילו אתה צעיר שכוחו מתחת למותניו מעז להכפישן,
ולהסכים עם אותו מלך זקן וטיפש"
הרהרתי האם רוצה אני להמשיך בוויכוח חסר תוחלת זה. ראיתיו
מתכופף קדימה ומביט מקרוב במחברת, נזהר מלגעת בה. התלבטתי לרגע
האם יהא זה חוסר כבוד מבחינתי אך לבסוף גברה סקרנותי:
"האם זוהי מחברת מן המלחמה?" הוא הביט בי בגבות מורמות בתמיהה
"לא. מדוע אתה חושב שהיה לי צורך ללהג על צרות ההווה במחברת
משלי? כאיש צבא נאלצתי לכתוב תילי תילים של דו"חות, יום אחרי
יום. מדוע לעזאזל לכתוב עוד על כך במחברת פרטית משלי?"
"לא, כלומר, אממ, פשוט ראיתי את התאריך ו..."
"אני יודע. זוהי הסקת מסקנות של פאסט פוד. ראית תאריך שאמר לך
שמדובר ביום הפלישה לנורמנדי, והנחת שוודאי כתבתי את זכרונותי
מאותו יום. כמובן שהתעלמת מכך שכתיבת רשמים ומחשבות במחברת
ביום הפלישה הינו מעשה אווילי למדי, שכן אם היה פנאי בידי
מישהו באותו זמן הוא היה מעדיף בוודאי לטעון את רובהו, או לקחת
לגימת מיים ובטח לא לכתוב במחברת." התעלה שבזווית פניו האדימה,
וראיתי אותו מלקק את שפתיו היבשות. ללא מחשבה יתרה קמתי ממקומי
והבאתי לו כוס מיים. כמה שניות עברו עד ששב המבט הרגוע לפניו,
שוב חזר חיוך לקצה פיו ותשוקתו לדבר גברה על כעסו ממקודם.
"לא, לא הייתי בנורמנדי. לא דרכתי מעולם בצרפת, ברחובות בריסל
ואמסטרדם התהלכתי רק כתייר ולא אני הייתי ממשחררי אירופה". הוא
העביר אצבע על הצלקת כבודק אם עדיין שם היא, או שמא כבר נטשה
לטובת איש צעיר יותר. בנימין לא הותיר אותי מסוקרן זמן רב מדי.
הוא סיפר לי כי הכין את פלוגתו, פלוגת צנחנים בריטית, במשך
כשנה וחצי למלחמה בגרמנים. סרן בריטי ממוצא יהודי השואף להוכיח
את נאמנותו למולדתו האהובה. כשלושה שבועות לפני מועד פתיחת
החזית השנייה ממערב, פלט אחד מחייליו כדור במהלך מטווח. הכדור
פילס את דרכו בין שני סרג'נטים, לפני שפער את הסדק העמוק
בפניו. כשבוע שכב מחוסר הכרה בבית חולים בלונדון בטרם חזר
לחיים. ראייתו השתבשה מעט, אך היה זה מחיר זול לעומת המחיר
אותו שילמו חבריו ופקודיו שרובם לא שרדו את הקרבות הקשים.
"הכי נורא היה יום הפלישה עצמו. הסגן שלי בא לבקרי יום קודם
לכן, והודיע כי כנראה מחר יחלו בפלישה, לאחר דחיות אינסופיות.
מה אגיד לך נערי- זוהי הרגשת חוסר אונים נוראה. מרגע זה קיבלתי
החלטה. אם איש מלחמה  כבר לא אהיה בגלגולי זה, אזי אהיה ההפך
המושלם מכך."
"איש שלום?" ניסיתי את מזלי, אך הבנתי לפי מבטו המזלזל כי לא
צדקתי
"שלום? איזה שלום? חמשת אלפים שנים בני אדם נלחמים. מדוע להם
להפסיק דווקא עכשיו, כשהם בשיאם? לא, לא שלום, ודאי שלא. ההפך
האמיתי ממלחמה הינה האהבה. אם אינך אוהב אתה נלחם ואם אינך
נלחם הרי שאוהב אתה" כך אמר לי, וצלקתו מבהיקה מהתרגשות, מוכנה
לחזור חמישים שנה לאחור. אל מיטה צרה בבית חולים בריטי, במחלקה
מיוחדת לקצינים פצועים.
 "ידעתי נשים עוד לפני גיוסי לצבא, לא הרבה אמנם, וידעתי נשים
לאחר שחרורי מבית החולים. למען הדיוק ידעתי שבע אהבות שונות.
התאהבויות יש לומר." אמר לי, ושוב לחלח את שפתיו הסדוקות. כבר
קמתי ממקומי שוב על מנת להביא לו כוס מיים נוספת, אך הוא משך
בזרועי.
"לא מיים, לא עכשיו. אם מדברים על אהבה אין זה ראוי לשתות
מיים, נערי. האין זאת כך? אם רוצים אנו לדבר בכובד ראש אין זאת
כי עלינו להתייחס למשימתנו בגאווה!" הבטתי בו על מנת להבין האם
יצא מדעתו, ברם שפוי לחלוטין היה האיש. חיות עצומה פשטה בו,
וכמו פטרה אותו מעול שנותיו. הוא סימן לי בידו להתקדם עד
לארונית סגורה בקצה הסלון. לכשפתחתיה הופתעתי בתחילה מגודלה
הלא צפוי. לאחר מכן הופתעתי מכמות בקבוקי השתייה שהיו מאוכסנים
בה. ממש מרתף יינות היה טמון שם.
"מה תרצה לשתות?"  שאלתי בנימוס, מהרהר האם את סוף הערב כבר
אבלה עם הזקן בהדסה.
"וויסקי כמובן. כיצד ניתן לחשוב על משקה אחר כשמדובר בנשים?"
נזף בי, ואני לא יכולתי למצוא ולו טיפת הומור בגערתו זו. מצאתי
בקבוק בלנטיינס, מאובק קמעא והוצאתי אותו מחושך לאור. שתי
כוסיות הובאו עד מהרה מהמטבח והמשקה המוזהב נמזג לתוכן בפכפוך
נפלא. הקשיש נאנח וצקצק בשפתיו. צלקתו האפירה לכשהרים את
הכוסית בידו ובחן אותה היטב מלמטה עד למעלה. הוא אף רחרח מעט
את הנוזל בטרם סימן לי בכוסו ואנו השקנו באוויר את הלגימה
הראשונה
" לחיים. לחיי האהבה הראשונה". אני חזרתי על קריאתו זו, ואודה
כי סקרן מאד הייתי לשמוע את המשך הסיפור.
"ובכן, התחלה טובה זו לפתוח עם בלנשיין סקוטי את האהבה
הראשונה. אך עוד טרם סיפרתי לך את פשר המחברת, האין זאת? ובכן
, כשבועיים שכבתי בבית החולים, מקווה בסתר ליבי כי החלמתי
מהירה תהיה ואוכל לשוב לפקודי. יום השבירה היה כשסגני, לוטננט
מיילס, בא לבקרני והודיעני את בשורת הפלישה המתוכננת. הוא גם
הביא עימו את חפצי האישיים, לאות כי את הקרבות כבר לא אחווה.
זעם עצום אחז בי אותו ערב. נסה להבינני- זה כל מה שידעתי לעשות
בחיי. איש מלחמה הייתי במקצועי, וסוף סוף הזדמן לידי קרב הגון,
ואני? אני במיטת חולים אשר מיועדת למשתמטי קרבות עלובים. אני
זוכר היטב את הרגע בו התרוממתי ממיטתי, פתחתי את ארגז החפצים
שהובא אלי, שלפתי את מחברתי, מחברת הרשמים וזכרונות האימונים
שהעברתי ליחידתי ותלשתי בזעם את הדפים מתוכה, בזה אחר זה. לא,
לא היה לי צורך יותר בלקחים מכיבוש יעדים מבוצרים, הן לא אני
אכבוש את הבונקר של הפיהרר. סיימתי לתלוש את כל דפי מחברתי
ונותרתי עם מחברת חצי תלושה וחצי ריקה. אך במקום לחזור בייאוש
למיטתי, ולקלל את החייל הארור שפצעני, עלה רעיון חדש במוחי. אם
לא איש קרבות אהיה אז יעודי החדש בחיים הוא להיות..." "איש
אהבה" המשכתי אותו בחיוך והרמתי את הכוסית שבידי והסרן הקשיש
החזיר לי השקת כוסית וחיוך.
" כפי שאמרתי, לא נער תמים וחסר נסיון הייתי אז, אך גם לא
יכולתי להגיע למסקנות חותכות בטרם אדע יותר על נשים. בבית
החולים התחלתי את מחקרי אך לא באותו יום סיימתיו. שנים רבות
ארכו עד שיכולתי להכריז כי מצאתי את אשר חיפשתי"
"ומהו הדבר אשר חיפשת?" שאלתי בתמימות והוא הנהן בראשו, מבין
כי איני מצליח לעקוב אחריו לחלוטין
"את כל סוגי האהבה שיש בעולם ארור זה. את סוד הקסם הנשי " עוד
מבט אחד מורם גבה, מצידי, ושוב האדימה צלקתו של הסרן. "נו, אל
תהיה קשה תפיסה עד כדי כך. פשוט מצאתי את כל סוגי האהבה לאישה
הקיימים בעולמנו- שבעה במספרם, וטרחתי להעלותם על הכתב במחברת
זו, לפחות שישה מהם. שנים ארוכות כבר הייתי בטוח כי שישה סוגי
אהבה, הינם המרב אותו עולמנו זה מציע לנו, אך כיום יודע אני כי
קיים סוג נוסף אחרון, אשר הינו חזק יותר מכולם, אשר... "
חשתי רע עם עצמי בעודי עושה זאת, ברם לא היתה לי כל ברירה
אחרת. הבטתי אל ירוקת עיניו ואפרפרות צלקתו וכמעט לחשתי "קפטן
בראון- על מה אתה מדבר עכשיו?" ואז החל לפרוט את סיפורו, או
ליתר דיוק את מחקרו הלא מלומד אך מלא באמת שקשה להפריכה, דף
אחרי דף, שנה אחר שנה, אישה אחרי אישה, ואהבה נושקת בעקבי
קודמתה. כמובן שלא עשה כן בטרם לגם עוד לגימה מהבלנטיינס
המתרוקן, ולאחר שסרב למילוי מחדש פצה את פיו והשיל מעליו עוד
כעשרים שנה.

"האהבה הראשונה שחוויתי בחיי היתה ללא ספק שירלי. היינו כבני
17 בבית ספר תיכון בצ'לסי. לא אשתחצן לפניך יתר על המידה אם
אומר כי הייתי בזמנו מהנערים הבולטים בכיתה. הקדמתי את חברי
בכניסה אל גיל ההתבגרות, כך שבגיל זה כבר זקנקן קטן עיטר את
פני, הייתי גבוה בראש אחד לפחות מרוב חברי הלונדוניים, אבי
ואימי ניהלו עסק קטן של בית מרקחת שכונתי שבייחוד בתקופה זו של
המשבר הכלכלי, לא ניזוק אלא אף שפר גורלו, וכסף לא חסר בביתי
ובכיסי. בנות לונדון אמנם לא רדפו אחרי, אך גם לא התנגדו
שאכרכר סביבן, ואל תחשוב שעשיתי אחרת. אהבה עם זאת, לא ידעתי
עדיין. בבוקרו של היום הראשון לשנתי האחרונה בבית הספר התיכון
ראיתי אותה נכנסת לכיתה. היא לא היתה גבוהה, לא מרשימה בחזותה
החיצונית, לא בעלת עיניים מהפנטות או כל סממן אחר של יופי. אני
זוכר שבכל זאת הבטתי בה, כאילו יודע בתוכי את אשר יתרחש בהמשך.
אני זוכר כי המורה, מיסיס... הממ, מה לעזאזל היה שמה?" הוא
עלעל בדפי המחברת עד שמצא את מבוקשו "מיסיס בייליס. היא היתה
המחנכת ומורתנו לספרות. מיסיס בייליס שאלה לשלומנו ואיך עבר
עלינו החופש, וכולנו חייכנו, למרות תוגת החזרה ללימודים. לא
אשכח את הרגע בו ביקשה ממנה לקום ולהציג עצמה, כיאה לתלמידה
חדשה בכיתה. היא הביטה סביבה לשנייה, מחכה שהרעש המינורי אם
היה כזה בכלל ייפסק ואז קמה.
לא יופי לה ולא הדר. לא רוע ולא טוב, לא קול של דבש ולא קול
קוצני, אך מרגע שפתחה פיה והחלה לדבר, לא שמעתי דבר פרט
לצלצולי פעמונים המכריזים באוזני כי אהובתי היא. ואז למדתי גם
את אחד מלקחי האהבה הראשונים- האהבה היא בעיניך בלבד. ג'ואי
הקסמיד ידידי הטוב, ניסה ללחוש דבר באוזני בקשר לאיזה משחק
כדורגל אחר הצהריים, ואני כמעט חבטתי בו, על כך שמפריע הוא לי
בשמיעת דבריה. הוא לא הבין על שום מה אני לא ידידותי כלפיו.
הרי בסך הכל איזו בחורה חסרת כל מדברת, ואני... אני נמשכתי אל
תוך קסמי לשונה ופיה. קולה ריחף באוויר, מסתלסל בהד נפלא
ומתקתק וחודר לתוכך. יכולת להרגיש כי חכמה היא ממך. חכמה
בהרבה. חכמה מכולם. מאז, לא יכולתי להפסיק להקשיב לה. הייתי
היחיד בכיתה שהתחבר עימה. ישבנו שעות ודיברנו. לא מלאתי
מחכמתה. מהברק שהיה בה. היא סיפרה לי סיפורים על ילדותה
בסקוטלנד הקרה. על עבודתו של אביה ככלכלן בגלאזגו ועל יופיה
הבלתי נלאה של של שכנתנו זו. אני ישבתי שעות ורק הבטתי
במילותיה. אוזני לא מלאו ממנה, ברם, יותר מכל אהבתי להקשיב לה
בשיעורים. המורה המפחיד ביותר שהיה לנו באותה שנה היה סיר
הרמיס. מורה למתמטיקה. סיר הרמיס לא חסך בלשונו וטרח כמעט בכל
שיעור, בשנה הקודמת להגעתה של שירלי אלינו, להדגיש באוזנינו את
יכולתנו הדלה. בחינותיו הקשות היו לשם דבר בכל לונדון, וכשפנה
אל תלמיד סורר בכיתה לשאול אותו דבר מה היה התלמיד מתחבא
בכיסאו, כמתפלל לאדמה שתפער פיה ותיקחהו עימה. סיר הרמיס שנא
את כולנו אך אותי שנא יותר מכל. הורי סיפרו לי כי מורה זה אינו
ידוע כאוהד יהודים, ואף שמועות הילכו עליו כתומך ברעיונותיו של
היטלר. איני יודע אם אמת בשמועות אלו, אך ללא ספק אוכל להעיד
ביושר, שבין אם אהד את התנועה הציונית ובין אם לאו, הרי שלא
אהד אותי. עד שנה זו נכשלתי בכל מבחניו אף על פי שלדעתי דווקא
ידעתי מתמטיקה היטב. יכול אני להעיד אפילו...".
לא היה לי כל כך נעים, אבל ראיתי שהקשיש מתפזר מעט בסיפורו.
כלומר, לא שחשבתי שמשירלי זו יצא סיפור טוב, אבל זה עדיין עדיף
מלשמוע על סיפורי כשלונות במתמטיקה משנות ה30 של המאה הקודמת.
הרי יש לי כשלונות פרטיים יותר מהמילניום הזה. כחכחתי בגרוני,
והוא כמו התעורר מחלום, וחזר לשטף הסיפור המקורי
"ובכן... יום אחד, גשום וערפילי כרגיל, החל עוד שיעור מתמטיקה
מזוויע. סיר הרמיס הסביר לנו, או ליתר דיוק גער בנו על משוואות
ריבועיות. יכול אני לומר לך, ידידי הצעיר, כי נער הייתי וגם
זקנתי ועדיין איני מבין מה שימוש יש בעולמנו למשוואות ריבועיות
אך ניחא, על זאת הייתי נכון לוותר ולא להבין לעולם. עלבונותיו
של סיר הרמיס ירדו עלינו בזה אחר זה עד שנפנה אלי- אולי הלורד
בראון יוכל להסביר לנו איך פותרים את המשוואה שהכין כשיעורי
בית אתמול? כך אמר ואני, אף על פי שניסיתי שעות להיאבק במשוואה
זו, לא הצלחתי לעשות כן. הסמקתי כעגבניה וולשית , ומלמלתי מספר
מילים חסרות פשר, אולם בזאת לא הסתיים הסיפור. הנאצי קרא לי
ללוח ולעיני כל הכיתה דרש ממני לפתח את המשוואה עד להגעה
לפתרון מלא. עמדתי לעיני כולם, מבויש ונכלם, מוכן להמשך
העלבונות שאכן הגיעו- האם הלורד הנכבד, מדת משה, לא יכול
למשוואה ריבועית פשוטה? אווו, רואה אני כי רשמת דבר מה מחוכם
על הלוח, מה זאת אומרת? פרש לנו סיר בראון, האם מצאת דרך חדשה
לפיתוח משוואות ריבועיות? קרא בקול צווחני בליווי מצהלות צחוק
משאר חברי הכיתה. היה זה כמובן על נסיוני האומלל לשרבט דבר מה
שאולי יזכיר פתרון כלשהוא. לבסוף נעמד כמרחק פסיעה ממני וסינן
בקול שרקני- יש רק דרך אחת לפתור משוואה ריבועית וזו לא הדרך
הזו! אני מ... אז התאהבתי בשירלי סופית. אהבה אמיתית.
שירלי העזה לעשות משהו שגם היום איני יודע אם הייתי מעז. היא
קטעה את סיר הרמיס - יש עוד דרך אחת, אדוני. כל הכיתה סובבה
ראש בתמיהה, אך קולה הערב נשמע בטוח כתמיד- סליחה??? שאל המורה
המאיים, ושוב חזרה שירלי על מילותיה והוסיפה- איני יודעת אם
הלורד בראון התכוון לכך, אך בהחלט יתכן שניסה להראות לך את
הדרך המקוצרת לפתרון משוואה שכזו.
סיר הרמיס היה כה מופתע עד כי שפתיו, הסדוקות מגידופי תלמידים,
דבקו זו לזו. שירלי לא חיכתה לאישורו והחלה לדבר. היא הסבירה
לשרץ הזה על הדרך היעילה יותר לפתור משוואות שכאלו. משהו על כך
שצריך למצוא צמד מספרים שסכומם יהיה האיבר B ומכפלתם תהיה A
כפול C."
(כאן שוב אתערב בסיפורו של הזקן ואביע את דעתי האישית על כך,
שאם טרם חזיתם באושר של אדם מבוגר המגלה כי  זכרונו עדיין פעיל
ותקין, הרי שלא חזיתם בשמחה אמיתית מימיכם. עיניו ברקו וכל
גופו כמו שאף לחזור חזרה אל אותה כיתה, אל  אותה שירלי ואל
אותו מורה נאצי. אך לא בי ובמחשבותי רוצה אני לעסוק...)
" כיתה שלמה הפנתה את ראשה בשקט מפוחד אל עבר סר הרמיס. מבט
משטמה הפך את ארשת פניו, לכעורה עוד מהרגיל. הוא היה מוכן
לוותר על כל הונו, על כל הישגיו בחיים, למשכן את כל עתידו אילו
רק היה מצליח להפריך את טענתה של שירלי, אך זו נראתה תקפה
מתמיד. הבחורה החצופה הזו, לא רק שלא חזרה מבוישת למקומה אלא
אף המשיכה בנאומה המחוצף והחד- אם יותר לי להוסיף דבר מה סיר
הרמיס, אזי אגיד כי בשלב זה של הפתרון ניתן בהחלט לשער
שבנג'מין ניסה לחתור ל...  גם לסר הרמיס ישנם גבולות ושם עבר
הגבול שלו- די!!! שאג בקול חסר עשתונות. לא נתתי לך כל זכות
דיבור ואת מלהגת ללא הפסקה. לא רוצה לשמוע את השטויות האלה
שלך, ואת ההמצאות הסקוטיות המגוכחות הללו! ויותר מכל איני רוצה
לראות אותך בכיתתי! אם את כה חכמה אין לך צורך להיות פה! צאי
מייד מהכיתה.
ושירלי? ללא בושה חייכה אליו את חיוכה חסר היופי והחן אך מלא
החכמה, ארזה את חפציה, יצאה מהכיתה ומאז לא נכנסה לשיעורי
המתמטיקה. למותר לציין שסיימה עם ציון של מאה את הבחינות
הארציות."
מבט רגוע חזר לשכון על פניו, ובלגימה אחרונה חיסל את כל שארית
הבלנטיינס. עיניו היו עדיין מצועפות, כמסיימות להעלות באוב את
זכרון אהובתו. לאחר אנחה קלה, שיצאה היישר מלבו המשיך
"שירלי הקסימה אותי. היתה לה צורת מחשבה חדה, ברורה, מהירה.
ישנם אנשים הנאלצים להסביר את עצמם במשך שעות. שיכולים לשבת
ולהקשיב לך מבזבז את זמנם, במשך ימים שלמים. היא לא היתה כזו.
בכל פעם שדיברתי עימה ידעתי שאם אהיה משעמם, שאם לא אהיה ברור
ונהיר, שאם לא אהיה מעניין , הרי שלא תואיל בטובה להישאר
ולהקשיב לדברי. ידעתי גם כי אם לא אהיה קשוב ודרוך לשמע דבריה,
הרי שקצפה יעלה ואזכה לטעום מנחת לשונה..."
" זה לא נשמע דבר מלהיב כל כך. על פי דעתי אין האהבה פירושה
דריכות מתמדת. הדבר טוב אולי למארב בלבנון, אבל לא למערכת
יחסים" הבעתי את דעתי
" לא נכון" פסק בנחרצות "בפירוש לא נכון. אהבה אמיתית הינה
כזאת שאינך מזלזל בה. אם אתה יודע שעליך להיות במיטבך כל הזמן,
אזי זהו גורם המדרבן אותך. אתה מאותגר כל הזמן. אתה משתפר כל
הזמן. לעולם לא דורך במקום"
"אבל גם אין נחלה. אין סוף למרדף" ניסיתי להמשיך בטיעוני הנגד,
והקשיש גרד  בראשו בספקנות.
" האושר מצוי בחיפוש, נערי. את זאת הסיקו סידרהאתא והרמן הסה.
את זאת טען מוסוליני כשביטל את הדמוקרטיה הליברלית, הקופאת על
שמריה לעומת הפשיזם החדשני. ואם הם אמרו, מה יגידו אזובי קיר
כמונו?" ובשמחה רבה על מסקנתו זו פנה אל כוסית הוויסקי הריקה,
ותמה לגלות כי לא מולאה מחדש.
" אתה תעמוד בעוד כוסית?" שאלתי בחשש מה, שב ומהרהר בסיכויינו
לסיים במיון של בית החולים (הקרוב למדי יש לציין) את הערב.
"עוד כוסית???  יש לנו עוד שש אהבות לדבר עליהן. ושש אהבות
פירושן שש כוסיות נוספות. ואל תדאג, בריטי אמיתי לא שוכח איך
לשתות..."
"CHEERS" אמרתי וכבר הייתי בדרכי  שוב אל ארון המשקאות. הרי
אני מקבל שכר על ילד בן שנה ולא עבור השגחה על קצין בריטי
קשיש. הוצאתי את הבלנטיינס אך הזקן נחרד לכשראה זאת
"מה?? לעולם אל תערב אהבות, בחור צעיר. כל אהבה והטעם שלה,
הקסם שלה, הצבע והריח המיוחדים רק לה. לכל אהבה וויסקי משלה.
נסה לראות אם ביכולתך להגיע אל בקבוק הפאדי שבקצה. נראה לי
שהוא יתאים לאהבה החדשה שלנו.
איני יודע אם הישראלי הממוצע רגיל בשתיית וויסקי, אך אני בהחלט
לא מורגל בנושא. כוסית הבלנטיינס הקודמת עוד נותרה מלאה למחצה
(או ריקה למחצה, תלוי בנקודת המבט) וכעת נדרשתי למלא שוב את
שתי הכוסיות, שכן הנער הקשיש שלמולי לא הסכים לשתות לבדו. עקב
כך זכתה הבוגנוויליה שבפינה למנת אלכוהול סקוטי לא צפויה.
אציין כבר עכשיו כי בסוף הערב נטו רוב עציצי הבית על צידם,
ועטו גוון מטושטש במקצת, אך לא רצוי לשלול אפשרות כי בעיני
המתבונן היא הסטייה. בכל מקרה התיישבתי לאחר מזיגת הוויסקי
והשקנו שוב כוסיות מלאות בוויסקי אירי, פאדי. הזקן נראה כמתענג
על טעמי העבר שלא עברו בפיו זה זמן רב כך נראה לי. כבר ציפיתי
להמשיך לשמוע על עלילותיה של שירלי המבריקה, אולם תכניותיו של
הזקן היו שונות.
"ובכן, היכן עצרנו? אה, כן. את אניד פגשתי ב..."
"איזה אניד? מי זו אניד? על מה אתה מדבר בנג'מין? לא היינו
קודם בשירלי?"
"שירלי? שירלי מתה. למה לחזור ולדון בה?
"מתה??? כיצד מתה? איני עוקב אחריך"
הוא הביט בי במבט של מבוכה. לשונו שוב ליקקה את שפתיו המבריקות
מוויסקי, וכמו ניסה למצוא את המילים המתאימות ביותר להבהרת
כוונותיו. לבסוף בחר במילים הפשוטות והישירות ביותר. אולי
המילים ששירלי היתה משתמשת בהם.
" שירלי מתה ביום שחדלתי לאהוב אותה. היא איבדה את משמעותה.
מרגע שתמה האהבה בי המשכתי קדימה. זהו החוק אותו שמרתי כל חיי.
לעולם לא להסתכל לאחור, רק להישיר מבט קדימה, וכך אכן טרחתי
תמיד לעשות." הוא סיים את הבהרת כוונותיו והשקיע את יגונו
הפתאומי בלגימה נוספת מהרעל האירי המוזהב שלמולנו.

"ובכן, אחרי אהבתי זו כבר חשתי מנוסה ברעיון האהבה. זחיחות
דעתי אולי מנעה ממני מספר פרשיות קצרצרות יותר טרם הגיוס לצבא,
אך בהחלט הייתי ממוקד יותר מכפי שהייתי טרם שירלי. ואז שוב קרה
הדבר. התאהבתי שוב. שמה היה..."
" אניד" המשכתי אותו בהרמת גבות, לאות כי אני מקשיב לכל מילה
שיוצאת מפיו.
" אניד, כן. שם כה מתקתק, לבחורה המטורפת ביותר שהכרתי בחיי.
הכרתי אותה באיזה פאב אפלולי על גדות התמזה. בחור צעיר הייתי,
שש אלי קרב. אני זוכר כי שיחקנו בהטלת חיצים אל לוח שעם שחור
שהיה תלוי על הקיר למולנו. לפתע היא הופיעה. ישנה שמועה זדונית
המהלכתבקרב האנשים האומרת כי אהבה היא ממבט ראשון. מה אומר
לך- שטות והבל רוח. את אניד אפילו שנאתי לאחר ההשפלה שהעבירה
אותי באותו ערב"
"מה כבר יכלה לעשות לך?" שאלתי בתמיהה
" האם נאלצת אי פעם להפשיל מכנסיך בעודך עומד על דלפק הבאר, אל
מול כמאה צעירים ובעיקר צעירות? מבטי ההשפלה אותם ספגתי אותו
ערב ליוו אותי תקופה ארוכה אחר כך. עד היום אני נזכר בכך לעתים
בחלומות הסיוטים שלי"
"  אבל מדוע עשית זאת?" שאלתי. "האם הפסדת לה בהטלת חיצים? "
" הלוואי. לא הייתי מטיל חיצים טוב עד כדי כך שאתערב על שטות
שכזו. הבן אותי, הייתי בחור צעיר במלוא כוחי, ממתין לגיוס
לצבא, ולפתע באה בחורה צעירה אלינו, נראית שתויה לחלוטין,
ולקול מצהלות חברותיה שהשתכרו להנאתן בשולחן סמוך, שאלה אותנו
מיהו הבחור החזק ביותר בינינו. אנו, כעדת זאבים, כבר הרחנו
אפשרות ללילה מוצלח וקפצנו כאיש אחד. היא סקרה אותנו במבטה
החד, בעיניה המוכספות. לבסוף נעצרה מולי ואמרה בקול נחשי- אני
מוכנה להתערבות איתך ילדון חמוד. אם תנצחני בהורדת ידיים הריני
שלך להערב. ואם אנצח אני אזי תיאלץ להפגין את כישורי הריקוד
שלך, ללא טלאי הבד האלה שלגופך, מעל גבי הבאר. יש עסק?
מה אומר לך? לעולם אל תסכים לעיסקות חפוזות שרווחן נראה מיידי
וברור לעין. חפש תמיד את הנסתר. בכל מקרה, נחשת הצפע הזו, גם
עיקמה את ידי הימנית, ואילצני ללבוש תחבושת למשך שבוע וגם
הרקידה אותי לקול חבורת נגנים אירים שתויים, ללא בגדי.
התכווצתי מבושה, אך חברי לא ויתרו לי על התחייבותי, וכך ביצעתי
את המעשה. לכשהרמתי את מכנסי ומעגל הטופחים על שכמי (והמלגלגות
מולי) התפזר, ניגשה אלי קרפדה זו וחייכה. הבטתי בשנאה בעיני
הכסף שלה, עיניים שתמיד נראו כלא שבעות רצון ממקומן בארובות
העין וטרחו כל הזמן לשוטט בחוסר סבלנות בתוך הלובן. ואז
התאהבתי בה. אתה יודע, זה פשוט מכה בך. אתה פתאום מבין שאתה
מאוהב. אתה כמו חולף בין עולמות שונים. העולם הקודם לאהבה
והעולם הבא. העולם שאחרי. התאהבתי בטירוף שבה, בקסם שבה,
ביכולתה לעורר דובים מתרדמת החורף שלהם. לא יכולתי לסרב להצעתה
לטיול על גדות הנהר, וכך הסתובבנו לילה שלם, ולאחריו עוד לילה
ועוד אחד, שכן נערות מטורפות אוהבות את הלילה ולא את היום. היא
היתה שונה, זו המילה המתאימה לה ביותר", ולאחר שגרד בצלקתו
כמהרהר, למשך מספר שניות הוסיף ספק לי ספק לעצמו "אך מצד שני
כל אהבה שונה מקודמתה, כך שאיאלץ למצוא לה הגדרה טובה יותר.
המממ, היא.. לא... אולי ל... לא זה לא זה..."
"מטורפת?" ניסיתי לחזור על ההגדרה ממקודם, והוא הנהן להסכמה
"כן, מטורפת, מטורללת, מוכשרת כשד. כולן אותן הגדרות לאותה
נערה.
חצינו את לונדון לילה אחרי לילה, מחפשים אחר דבר מה שעד היום
איני יודע מהו. היא לא היתה רגילה בשום אופן, בשום קנה מידה.
היא לא ניסתה למכור את עצמה כשאר הבחורות. היא היתה אמיתית בכל
שנייה בה היינו יחד. הייתי מוקסם מלהביט בה מדברת בשכנוע כה
נפלא, מנופפת בידיה בהתלהבות כשדיברה על תכניות ומטרות לקראת
העתיד. אנשים חשבוה למטורפת, אך רק אני ידעתי שהיא באמת
מטורפת. לא הטלתי בכך ספק אף לרגע והייתי מאוהב עד לקצה אוזני
בטירוף מופלא זה"
כאן חייב הייתי לעצור לרגע על מנת להרגיע אותו. בעודו נזכר
באהובתו מלאת הטירלול, החל לחקות את אופן הליכותיה עד כדי כך
שנופף בידיו באוויר, וגרם לבקבוק הפאדי להחסיר נשימה כשידי
הזקן חולפות כמילימטרים ספורים ממנו. הוא נעצר, אך יכול הייתי
לראות שממשיך הוא בתוכי תוכו לנופף בידיו בהתלהבות. לגימה
מהכוס והמשיך בסיפור בנימה קצת שונה.
" היתה זו תקופה של טרום מלחמה. צ'כוסלובקיה כבר הופקרה
לנאצים, ואני הילכתי עם נערה נחשית בעלת עיני כסף ורצון ברזל
למחשבות טירוף. לכששאלתי אותה לרצונה בחיים הביטה בי במבט קר,
חושפת ניבים חדים וכמעט נוהמת- לשנות את הכל, להפוך הכל.
להנהיג את כל השוטים הללו שכה מחכים לרדוף את היטלר. הבן אותי,
לחשה לי בעודה מקרבת את שפתיה אל אוזני וכבר יכול אני לחוש
בלשונה בתוך תעלות אפרכסתי- הבן אותי, בנג'י, אני לא מוכנה
לחיות את החיים העלובים האלה שלכם. אני לא מוכנה להיות בורגנית
ארורה שבצע כסף הוא המניע שלה בחיים. אני לא מוכנה לשאת כל ערב
תפילה לשלום בית ווינזדור המזורגג, אני לא מוכנה לקום עם שחר
ולעבוד כמו חמור, בערב לחזור הביתה ולראות את בעלי השמנמן
והמקריח, משחק עם הילדים הבלונדיניים ששביל באמצע מפאר את
קרקפתם. אני לא מוכנה ללכת בכל יום ראשון לכנסייה ולהתוודות על
חטאים שעשיתי כל השבוע, אני לא מוכנה לזיין פעמיים בשבוע את
הבוס בעבודה על מנת לקבל קידום, ובערב ללחוש מילות אהבה לבעל
אידיוט שמזיין גם הוא מהצד איזו מזכירה. אני לא מוכנה לבזבז
כאן את החיים שלי. אבל אני כן מוכנה להקריב את חיי למען מטרות
נעלות. כן. לזאת אני מוכנה"
בנג'מין הפסיק את נאום הטירוף הזה ונראה מותש במקצת. אולי כמות
הקללות שפלט בחצי הדקה האחרונה ואולי האשם הוא בהעלאת
הזכרונות, אך יכולתי לראות את העייפות בקולו. נשימה ארוכה,
לגימת פאדי נוספת וחזר לקרב.
" אניד ניסתה לגייס אותי למחתרות ממחתרות שונות. העיקר היה
להילחם, לא לשקוט על שמרינו. להיות פעילים במשהו, למען משהו.
התלהבותה לא ידעה שובע, ואני נגררתי לא מעט אחרי טירופה זה,
קיסמה האמיתי היה נעוץ בטירופה. זאת ללא ספק יכול אני להגיד.
דבר נוסף שניתן להגיד עליה ועל האהבה בכלל הוא שהכל בעיני
המתבונן. חברי לא יכלו להבין מה טעם מצאתי בה. טירופה איים
עליהם, הרתיע אותם ורבים אחרים ממנה, ואני, לא היה מאושר ממני
כל אימת שחייכה אלי. השינוי בהתנהגותי היה כה בולט ומוחצן  עד
כי אבי איים לגרשני מהבית אם לא אחדל מהתרועעות עימה ועם
חבריה. ואז זה נגמר"
"מה נגמר? עקב דרישתו של אביך???" שאלתי בתמהון
"לא. לעולם לא הייתי נותן לאבי להכריע עבורי באהבה" נזף בי
"אז מה קרה?"
"היא מתה" נאנח בקול . "היא מתה, ואני נאלצתי להמשיך בחיי
ולהתגייס"
"ומה קרה לה? כיצד מתה אהבתך אליה?" שאלתי בחיוך, מנוסה כבר
באוצר המילים של קצינם בריטים
" איני יודע. אולי בסופו של דבר היה זה... לא, אולי היה זה
ה... אתה יודע מה" לחש וקרב את שפתיו אלי,  משכרני בהבל פיו
"אנו מכירים את הרגע המדויק בו אנו מתאהבים, בו אנו נשרפים
בחומה של אש התשוקה, בו אנו נמסים מנגיעת בחורה, אך אין לנו כל
מושג על הרגע בו הכל נגמר. לזאת גם לי אין פתרון. אני חקרתי את
האהבה. לא את מותה."

השתרר שקט בסלון. בנג'מין נראה עייף. לא קל לספר את תולדות
חייך, פרטים אישיים ואינטימיים. אמנם שתי כוסיות הוויסקי לא
הזיקו לפתיחות, אך עם זאת הן עמעמו את הזכרון, וערבבו בין
דמיון למציאות, לא שהדבר הפריע לי או לו יותר מדי. נשימה
קולנית נוספת יצאה מפיו לפני שהביט בי ושאל:" נמשיך או שמא
משעמם אני אותך?"
" אינך משעמם כלל וכלל" השבתי לו את התשובה האמיתית ביותר.
"SO SHELL YOU..."  חייך והצביע על הארונית הסגורה. "נראה לי
שנפנה כעת לכיוונים סולידיים יותר, מה דעתך על כך?"
" אילו רק ידעתי למה מתכוון אתה במונח סולידי?"
"הבא בקבוק שיוואס. נחזור למקורותינו הסקוטיים לעוד סיפור
אחד"
בקבוק השיוואס אכן הובא אל השולחן, מחליף את הפאדי האירי. כעת
היתה זו אדנית הנענע אשר התברכה בשאריות כוס הפאדי שלי, ויש
לציין כי זו קיבלה את הוויסקי ביתר שמחה מאשר הבוגנוויליה
נטולת הכרת התודה.

" אמנם אז עוד לא ידעתי כי אני עוסק במחקר" פתח הקשיש בסיפורו
הבא, מחזיק בידו היציבה (פחות או יותר) את כוסית השיוואס ולוגם
ממנה מדי פעם "אך למרות זאת נהניתי מלחקור את יכולות האהבה.
ניסיתי להתאהב שוב כפי שזכרתי את אהבותי הקודמות, אך אשקר לך
אם אגיד שהצלחתי. היו מנערות לונדון שהפקירו עצמן בידי מצפות
שאפקיר גם את עצמי עבורן, אך לא עשיתי כן. לא הצלחתי. חלקן
נשארו לישון, חלקן עזבו טרם האיר הבוקר. כולן באו עם ציפיות,
וכולן התאכזבו. אהבתי הבאה היתה מאוחרת הרבה יותר. היא היתה
אהבת הבגרות הראשונה שלי. לא עוד אהבות נעורים מתקתקות. היא
היתה אהבה שונה." הפסקה, רחרוח, לגימה, גרגור קטן בחלל הפה,
בליעה, התמוגגות על יכולתם של הסקוטים לייצר וויסקי והמשך
הסיפור. האהבה השלישית.
" שכבתי כשבוע מחוסר הכרה בטרם התעוררתי מעלפוני. חזרתי לאיתני
מהר מאד, ולמען האמת הייתי משועמם למדי בבית החולים. אסור היה
לי לקום מהמיטה עקב ראשי המקובע, ואני כבר השתגעתי משכיבה ללא
מעש. הורי ביקרוני כל יום, אך עיקר הדיכאון תקפני עם רדת ערב.
גופי היה נמרץ, מוחי בהיר כהרגלו, ואני הייתי קשור למיטת ברזל
מלא בתוגה על מר גורלי.
מרי היה שמה. פניה עדינות ואור קרן מהם. אור כה בהיר שהבריח כל
סממן לעצבות מעיני המתבונן בהן. לעולם לא חייכה את החיוכים
המטופשים והתפלים שחייכו שאר אחיות המחלקה, בעודן מנסות לדחוף
לפי החולים דבר מאכל, או תרופה. היא לא חייכה אלא כאשר חשה
צורך בכך. כאשר החיוך נבע ממנה, מתוכה. ואז גם אחרון הגוססים
חייך עימה" הוא עצר בסיפורו ונראה כמחפש מילים בכדי לתאר את
מרי זו. לבסוף מצא את הביטוי (בעזרתו האדיבה של השיוואס המבעבע
בגרונו)
"PURE GOODNESS "טוב לב בסיסי. הטוב נבע מתוכה, מבפנים. לא היה
לה צורך לשאוב אנרגיה בכדי לטפל בנו. היא פשוט היתה טעונה
באהבה וברצון אינסופיים. ואני, באחד הערבים הבנתי שתחושת
ההערכה אליה הינה שקר וכזב. היתה זו אהבה חסרת גבולות לליבה של
קדושה. היא ישבה למרגלות מיטתי עם רדת ערב והקריאה לי סיפורים.
דיקנס ומשלי לה פונטיין, אמיל זולא ושייקספיר. את SONNET
EIGHTEEN דיקלמה לי בעל פה כל לילה טרם עצמתי את עיני, ואני
חשתי כי כל טוב הלב שבה טוען אותי במצברים בלתי נלאים. שהיא
הגורם לפתיחת עיני בבוקר, ושהיא זו שמניחה לעיני להיעצם לקראת
עוד ליל. החנקתי אהבה זו זמן רב. לא העזתי אף לדבר עליה עם
עצמי. ניסיתי לשווא לא לקנא לה, שעה ששאר חולי המחלקה דרשו את
תשומת הלב גם להם. תכננתי כבר את רגע השתחררותי מבית החולים,
או לפחות את רגע קומי ממיטת חוליי. אז, חשבתי לעצמי' אוכל
לנסות לשבות אותה בקסמי, שכן היה זה קצת קשה לעשות זאת בעודי
נאלץ לבקש ממנה לרוקן את בקבוק הצרכים שלי מפעם לפעם. כידוע
לך, דבר זה אינו מעורר התאהבות. הזמן חלף ועדיין אני נותרתי
במיטתי. חולים התחלפו כל הזמן עד שנותרתי אחד הותיקים
במחלקה.זמן רב חלף עד  שהותר לי מדי פעם לקום ממיטתי לטיולים
קצרים. כך, נדחף בכסא גלגלים חורק, טיילנו, המלאך ואני, בחצר
בית החולים. ללא לאות, שאלה אותי שאלות משאלות שונות. על
חלומותי מלפני הצבא, על לימודי, על לונדון הגשומה אך מלאת
החיים..." (היא, כפי שנסתבר לי מעיון במחברת, באה מעיר קטנה
יחסית בסקוטלנד ששמה היה HUNTLY)
" בעודנו מתגלגלים כך, בחצר בית החולים, דובבה אותי, ואני כה
שמחתי על כך שסוף סוף נזדמנה לי מישהיא שמקשיבה גם לדברי, ולא
אני הוא המקשיב. מרי נטעה בי תחושה שחכמה עצומה טמונה בי.
עיניה החומות היו שם רק בשבילי, בולעות את סיפורי בשקיקה
אוהבת. כל סיפורי הצבא, שאף אני השתעממתי בספרי אותם, לא
השביעו את תאבונה. היא השתוקקה לדעת עוד ועוד. לשמוע את אותו
סיפור פעם אחר פעם- רק להקשיב לקולך גורם לי לחייך ולרצות
לשמוע את אותו הסיפור עוד פעם, אמרה לי, ואני לא ידעתי את נפשי
משמחה על מילות חיבה אלו. לעיתים אף הרשתה לעצמה לחייך אלי
חיוך אוהבים אמיתי. אל תבן את דברי שלא כהלכה" פנה אלי ברצינות
תהומית  "גם בחיוכי האהבים שלה היה אותו טוב לב בסיסי. אותו
טוהר. גם בנשיקותיה הנדירות, ברגעים בהם היתה בטוחה כי בודדים
אנו, לא יכולתי שלא לחוש באותו טוב מופלא, העובר כחשמל מפיה,
מרוקה, מלשונה אל תוכי. היא היתה בשבילי, נועדה רק לי. היא
החזירה בי את האמון באהבה שכבר פחדתי שיצא ממני יחד עם אהובותי
הקודמות, ועם קליע הרובה שחורר את פני. חשתי דוחה עם מראי
החדש, אך דומה שלה לא הפריעה כלל וכלל התעלה שנפערה בפני"
אותה תעלה שדיבר עליה נראתה כה שלוה כעת. אפרפרה בגוון חום
טבעי. כאילו זכרונה של מרי נסך בה שקט.
" ומה קרה בסוף?" ניסיתי לנחש מה יכול לקרות. טוב לב זה דבר
נפלא לדעתי אך הוא מתנגש ברצונות אחרים, שתיארתי לעצמי כי
עבור פצוע צעיר ונמרץ, ששכב שבועות במיטה, יכולים להוות משקל
לא קטן. הסתבר לי כי אותו פצוע צעיר כלל לא חשב על כך אפילו.
" מה קרה בסוף? ראה, כבר אמרתי קודם שאין לי מושג מדוע דברים
מסתיימים. אני יודע רק איך הם מתחילים. איני יודע מדוע זה קרה.
השתחררתי לאחר כחודשיים מבית החולים והפכנו מייד לזוג אוהב.
הורי התאהבו גם הם בטוב ליבה של נערה זו, כל חברי טפחו על שכמי
לאות כי זכיתי באוצר. האישה המושלמת. איני יודע מתי קרה הדבר,
אך בוקר אחד פשוט חשתי כי אזל בי חומר הבעירה"
 "אתה מתכוון לומר כי היא מתה? כך סתם?"
" לא" כמעט לחש הזקן, ובעינו הבריקה דמעה פתאומית "מרי לא מתה.
אך כשזה נגמר בינינו יכולתי לחוש את ליבה מאבד קורטוב מטובו.
דמעותיה לקחו עימם גם חלק מתמימותה, ואם יש דבר עליו מצטער אני
בחיי הוא על כך שגזלתי חלק מטוב ליבה ומנעתי אותו מאחרים.
"אז מדוע עשית זאת?" שאלתי בחשש מה, נזהר שלא לחטט יתר על
המידה בפצעים פתוחים וישנים
"מדוע? כי בסופו של דבר זה רק אתה. זה רק אתה ללא אף אחד אחר.
ההחלטות הקשות והקלות, המעשים, הרצונות, המילים שיוצאות מהפה.
זה רק אתה. שקר לכל העולם אך אל תשקר לעצמך."
לראשונה בשיחה, חשתי כי אני זקוק לאיזו כוסית. בלגימה אחת כמעט
ורוקנתי את כוסית השיוואס שלמולי, אך גם זו לא שיכחה את תחושת
העצבות שבי
 "אך מה הקשר שזה רק אתה? למה לא נשארת איתה? הרי אהבת אותה.
לא כן?"
" איני יכול להסביר. אני פשוט יודע שהיה חסר לי משהו. איני
יודע מה, אבל אני בהחלט זוכר שהיה חסר דבר מה. אהבתי אותה ולא
עוד" פסק הקשיש, והתעורר מחדש לחיים. את דמעתו ניגב בממחטה
ישנה שהוציא מכיסו, וחבט בעדינות בזרועי
" קדימה, בוא ונתעודד באיזה ג'וני ווקר, מה אומר אתה על כך?"
"YES, SURE" מלמלתי בחוסר חשק ודשדשתי לעבר בקבוק הג'וני
ווקר. פרצוף הג'וקר המזדקן הנשען על מקל ההליכה הראוותני, הביט
בי בשמחה גלויה כאומר: "העולם שייך לנוכלים..." וכך, מזגנו
כוסית נוספת של וויסקי סקוטי משובח אל כוסיותינו (רק שהפעם
שתיהן היו ריקות, והקקטוס בפינה זעם על כך שלא זכה כחבריו למנת
וויסקי), השקנו אותן וכמעט ביחד לחשנו, על מנת שלא לעורר את
הנכד הישן: "לחיי האהבה הרביעית"

" שבועות רבים לאחר הפרידה ממרי עוד התהלכתי שפוף ברחובות
העיר. הורי הציעו לי לנסות לשנות אווירה, ולנסוע אולי למשפחתנו
מעבר לים, בניו יורק הרחוקה שמעבר לאטלנטי. למשך מספר ימים עוד
הרהרתי כיצד אשיב להם בשלילה. כיצד אוכל לעזוב את מולדתי
האהובה בשעה שזו נמצאת במלחמה, אך דווקא אז קשתה עלי יותר מכל
ההישארות בבית, כשכל הזמן מגיעים הדיווחים מהחזית על הצלחת
כוחותינו. ניסיתי לחזור ולהתקבל לצבא, ולו בתפקיד מטה בזוי,
העיקר להתקדם אל שטח הקרבות. תשובת הצבא היתה מנומסת אך תקיפה
ביותר. בצר לי הודעתי להורי שאני נכון לפתוח פרק חדש בחיי,
הרחק מבריטניה. כחודשיים לערך אחרי שמרי מת... סליחה, אחרי
שנפרדתי ממרי, הפלגתי לניו יורק. בתקופה זו היו מעברי הימים לא
לגמרי בטוחים, אך ההפלגה לא נתקלה בקשיים כלשהם, ותוך כשבועיים
חזינו מעל הסיפון העליון בליידי ליברטי, המניפה את ידה נושאת
הלפיד אל על. קרובי משפחתי, אספוני מהנמל אל ביתם. דודי צ'ארלי
נהג במכונית לינקולן שחורה ומבריקה, סמל סטאטוס בולט, לצידו
ישבה אשתו, הדורה במיטב מחלפותיה ומשמניה. אני ישבתי מאחור
כשלצידי ישובה נערה בגיל שמונה עשרה, תלמידת קול'ג בשנתה
הראשונה, צעירה ממני בכמספר שנים טובות. שפתיה דבש נעורים
אדמדם, עיניה כחולות, גופה זז עם קצב הנסיעה וכל איבר שיכל
להתנועע אכן עשה זאת. רגליה היו נתונות בתוך חצאית שכיסתה את
ברכיה, אך הפעילה את שרירי הדמיון. לא היתה בגופה ולו פינה אחת
של רוך. כולה היתה חדות ואף מעיניה ניבט מעין רוע. רוע של ריח
גוף, של תשוקה שכמו איימה לפרוע את שערה האסוף ולבלוע אותך ואת
נשמתך אליה. היתה זו בת דודתי, ג'ולי."
" אשמאי זקן" קראתי לעברו בהשראת הג'וני ווקר המתרוקן לאיטו.
"איני בטוח שאני מוכן לשמוע סיפור שכזה על גילוי עריות"
"אז אם כך, אצנזר עבורך את הקטעים הגסים"
"לא!" הזדעקתי. "מה טעם בלסבול את הזוועה הזו אם גם את הקטעים
הטובים אין באפשרותי לשמוע?"
"טוב, אם כך אז אין ברירה." עוד עירוי נוזלים לגרון ואז החלו
מימדי ה"זוועה" להתברר
"כבר בהגיענו אל פתח הקול'ג, הבנתי את חוסר התמימות שבה. היא
נשקה להוריה לשלום, חייכה אלי בצורה חשודה וירדה מהרכב
לעבר..."
" חוסר תמימות?" גיחכתי לעצמי. הזקן האומלל הזה היה מתעלף אילו
היה יודע מה פירוש המושג חוסר תמימות במונחים של ימינו.
"אמרת משהו?" שאל אותי בגבות מורמות
" לא, לא, יכול אתה להמשיך בסיפורי חוסר התמימות שלך."
"ומדוע אתה מצחקק?" המשיך בשלו,  ואני נעתי בכסאי בחוסר
נוחות." פשוט, הקריטריונים לחוסר תמימות בימינו שונים במעט
מאשר בזמנך, אבל הדבר הגיוני למדי. בכל זאת הרי חלפו אי אלו
שנים ו..."
" האם הזכרתי כי בזמן שנשקה להוריה, איימו עיני לצאת
מחוריהן?"
"ולמה זאת?" שאלתי בתמיהה, מנסה לא לאבד את חוט ההגיון
שבסיפור
"מדוע? משום שבעודה מנשקת את הוריה לשלום, ידה השמאלית נשענה
על משענת המושב הקדמי, מסתירה בזרועה ובמעילה את אחורי הרכב
מדודי ודודתי, ואילו ידה הימנית נטחבה בפתאומיות אל תוך חלצי
הבוערים בלא וכי מריח גופה. היתה זו תנועה מקצועית של פתיחת
כפתור זריזה ובדיקה מהירה של מחוזות רצונותיה. לכשיצאה ידה
ממכנסי, היה כבר הכפתור סגור מחדש, אף מעילי נמשך עוד מספר
סנטימטרים מטה בזריזות, על מנת לכסות בליטות חדשות שצמחו בן
רגע. אך אני מתאר לעצמי שכיום מעשים שכאלו אינם זרים לך, בתור
בחור צעיר ונמרץ"
" הממ, זה קורה לעיתים" עניתי בקול שקט ורגוע כמיטב יכולתי,
כשידי מנגבת במרץ את שרידי הוויסקי שניתז מפי על השולחן. בהחלט
לא ציפיתי לדבר כזה. אולי באמת כדאי לנסוע לניו יורק. הרי אך
הגיוני זה שהמצב רק השתפר שם בחמישים השנים האחרונות ולא
הורע.
" ובכן, באותו ערב ישבנו סביב שולחן האוכל. דודי ישב בראש
השולחן, דודתי לצידו מימין, אחייני הצעיר, ג'רי, ישב לידי מהצד
השני של השולחן, ג'ולי ישבה ליד דודתי ואני יחד עם רגלה
השמאלית ישבנו ממול. עיניה היו נעוצות בי לכל  אורך הארוחה עד
כי התביישתי לאכול שמא יתקע בין שיני דבר מה, או שמרק
הקניידעלעך החם ינזול על חולצתי. היא לעומת זאת אכלה ללא שובע,
ואף ליקקה את שפתיה בלשונה הארוכה כל פרק זמן נתון, בעיקר
כשהסתכלתי עליה.  דודי סיפר לי בגאווה על משפחתו הקטנה- ג'רי
רק בן שבע עשרה וכבר קיבל הזמנה ללמוד באוניברסיטת קולומביה
היוקרתית, ג'ולי, היהלום שלי, כך כינה את המופקרת הקטנה, עומדת
להיות משפטנית מבריקה, בדיוק כמו אביה, והיא מלמלה בחוסר חשק-
YES DADDY ורגלה מוציאה ממני אנחה קולנית- אתה בטח עייף מאד,
נכון בנג'מין? שאלה דודתי, ואני לא יכולתי שלא להשיב בחיוב
לאור מבטה החד משמעי של ג'ולי.
"אני אראה לו את חדרו אמא. תמשיכו לאכול, בלא וכי כבר סיימתי
את הארוחה, ויש לי עוד הרבה שיעורים לעשות. כך אמרה, ואני קמתי
בזהירות על מנת שעייפותי לא תבלוט יתר על המידה מבעד למכנסי"
"נו? ועליתם למעלה לחדר? איך היא היתה? איך זה לשכב עם בת
דודה?" יריתי את שאלותי חסרות הסבלנות"
"מה אתה קופץ. מתן את התלהבותך בחור. קח לגימה מג'וני. הוא
יצנן אותך" חייך אלי ואני קיבלתי את המלצתו. כלומר, אני
והקקטוס.
"מה אגיד לך, היא לא בזבזה דקה. מגע שפתיה ולשונה היה מגע גן
עדן ה..."
"דווקא שמועות מספרות על יכולתן המוגבלת של האמריקאיות
בנשיקות" ניסיתי להחזיר את כבודי האבוד ממקודם
"מי דיבר על נשיקות?" סינן הזקן  בחיוך שטני, ואני שוב נאלצתי
לנקות את הקיר מוויסקי (מרגע זה נדרתי נדר שלא לשתות בזמן
שהולל זקן זה מספר סיפורי זימה) "יכולתי לחוש כי היא עושה את
מעשיה מתוך רצון ולא מתוך הכרח, וזה היה אולי ההבדל הגדול
ביותר בינה לבין נערות לונדון, שלא נהגו לענגך בטרם הובהרו להן
כוונותיך לגביהן. היא פשוט אהבה כל פרט ממעשיה, כל רגע, כל
שנייה. ידיה נעו על גופי כמכירות כל צעד ושעל בו. לעולם עד אז
ומאז ועד היום לא חשתי תחושה כזו של עונג גופני עילאי. היא
היתה הרולס רויס של הבנות. התיאום בין ידיה, רגליה, גופה
ולשונה היה מושלם. 'מתאם ליניארי מלא' כפי שזכרתי משיעוריו של
סר הרמיס. אך יותר מכך היתה העובדה כי הגיעה לסיפוקה מסיפוקי.
אין תכונה מלבבת מזו לבחורה. יכולתי לחוש את גופה נרפה בדיוק
באותו רגע בו תש כוחי. דיוק מדהים. היא קמה מעלי והביטה בי
באותן עיניים רעות- אחכה לך מחר בשתיים עשרה בצהריים בברודווי
פינת החמישית, אמרה ויצאה מהחדר."
" לפחות נהנית מהכלבה הזו"
" נהניתי?"
"כן, כלומר, היא אמנם היתה רעת לב, ו... נו, כלבתית, אך לפחות,
אתה יודע, נהנית..."
" על איזו הנאה אתה מדבר? התאהבתי בה בשנייה בה קמה מעלי
וראיתי את הכחול המקפיא של עיניה"  
" על איזו אהבה לעזאזל אתה מדבר עכשיו. בסך הכל קיבלת מ... נו
אתה יודע. אתה מבלבל בין סקס טוב לאהבה, בנג'מין" גערתי בו.
"לא, לא, לא." הניע את ראשו לשלילה " אין הבדל בין אהבה כזו
לאהבה אחרת. מרגע שהניחה את ידה עלי בחדר, כוסו עיני במסך לבן,
וכל שיכולתי לראות הוא את... למען האמת לא יכולתי לראות כלום.
לא רציתי כלום למעט שתמשיך לגעת, שתמשיך להיות שם, שלא תלך
לעולם"
" ומה היא עשתה?"
"הלכה משם, ובכך רתמה אותי אליה. הבן את מצבי, סרן בריטי בחיל
הרגלים המלכותי, פצוע אנוש עד לא מזמן, נגרר כסחבה בלויה אחרי
איזו ילדונת ברחבי ניו יורק, אך זה היה מצבי. טיילנו יחדיו
ברחבי מנהטן. באיזורים בהם דודתי הזהירה אותי מלקרב אליהם
הרגישה נערה פוחזת זו כבבית, ואף ברוב הפאבים האפלוליים אליהם
נכנסנו טרחו טיפוסים מפוקפקים לגשת אליה והיא נשקה להם לשלום
ידידותי במיוחד, אם מבין אתה את כוונתי,  מחליפה רשמים
וזכרונות. מלכת חיי הלילה של מנהטן. תשוקתי אליה לא ידעה שובע.
לא טרחתי אפילו לנסות ולדבר עימה, שכן מבטה המשועמם מאירופאים
שכמוני היה בולט וגלוי לעין"
" האם אהבה אותך?"
"מאין לי לדעת? גם לא שינה לי למען האמת. כל עוד סיפקה לי את
סם גופה עטור ריח הניחוח הנפלא, לא היה אכפת לי דבר. כל עוד
הילכו ידיה בשערותי ושפתיה נשקו ל..."
"לא רוצה לשמוע יותר" קפצתי ממקומי בבהלה
"הרגע" נזף בי  " כל עוד שפתיה נשקו לצווארי. מה עובר לך
בראש?" רטן הקשיש "כל עוד היה זה המצב לא עניין אותי דבר. יכול
היה העולם להתמוטט בזה הרגע, ואני לא הייתי חש בכך כל עוד
יכולתי להחליק ידי על ירכיה המשוננות. איני יודע מה חשה כלפי.
יתכן שגם היא נהנתה ממני, יתכן שלא. יתכן שאף אהבה אותי כפי
שאהבתי אני אותה, כפי שהייתי מכור לה"
"איני יכול להבין כיצד משווה אתה בין אהבה מגוחכת שכזו לבין...
נניח מרי או שירלי"
" זהו בדיוק שאיני משווה. זו שבתה אותי במגע ידיה והן שבו אותי
בחכמתן, או בטירופן, או בטוב ליבן. אין הבדל ביניהן. אתה הוא
המבדיל. אני מתייחס לכולן באותה אהבה. כולן נוגעות בעצבים
אחרים בליבי"
"אני דווקא העדפתי את מרי על פני הזונה הזו" מלמלתי בזעף
"היי, זוהי בת דודתי! אל תדבר עליה כך" ושנינו ציחקקנו מערים
לקרבנו את שארית הג'וני ווקר.
"נו? ומה הלאה?"  שאלתי
"מה הלאה? העברנו כך תקופה נפלאה למדי. למדתי שיטות שונות
למעשה האהבה שבנות אנגליה כלל לא חולמות בחלומותיהן הורודים
ביותר כי הן קיימות. נגעתי במחוזות עונג אשר השטן בעצמו לא בא
בשעריהם לעולם. אהבת הבשרים העליונה ביותר אליה יכול גבר צעיר
לשאוף.
דודי ודודתי היו מרוצים על ידידותנו המשותפת, ולא חלמו על מה
שידי בתם מסוגלות לעשות. לא השליתי את עצמי לרגע. לא הייתי
המאהב היחיד בחייה, אך גם לא הפריע לי כלל וכלל. כל עוד ידעתי
שהיא שלי, הרי שלא הפריע לי לרגע שאינה רק שלי."
חשתי כי הויסקי שוב עושה את שלו והקשיש שלמולי מתחיל להתפזר
בסיפורו. מעבר לכך ג'ולי זו, לא מצאה חן בעיני כבר מהשנייה
הראשונה ברכב. גם לא מצאה חן בעיני העובדה שכבר לפני חמישים
שנה היו בני התקופה יותר פראיים ממני במילניום הנוכחי.
"האהבה הזו לא מוצאת חן בעיני, בנג'מין. תחזור לתחום הרומנטי
בבקשה"
"איני בטוח כי נותרה עוד הרבה רומנטיקה לדבר עליה, אבל אני
מבטיח שאשתדל. מה נשתה הפעם? מה תציע לי לכבוד האהבה הבאה?"
קמתי בכבדות, משקה את עציץ הבזיליקום במעט שמחה שנותרה בכוסי,
והוצאתי בקבוק נוסף תחת הג'וני ווקר שהוחזר אחר כבוד למעונו
הקבוע.
"ג'ק דניאלס? נשמע הגון מספיק?"
"מצוין. האמריקאי היחידי שנכנס לכאן. קדימה בחור צעיר, הלילה
מתקצר, ואיני חושב שבתי תשמח לראותנו שתויים כך". מזגתי לו
כוסית גדולה, ולי כוסית קטנה. למען האמת, כבר באיזור הסיפור
השני, שלווה בפאדי האירי איבדתי את חוש הטעם, כך שבהחלט לא
יכולתי להעיד האם הלגימות המקריות שנטלתי היו טובות יותר
מקודמותיהן, אך הוא... הוא התמוגג ותאר בפרוטרוט את סמיכותו,
מימיותו, רזונו, ועדינותו של כל בקבוק ובקבוק. הג'ק דניאלס
נלגם אף הוא והסיפורים המשיכו
" טוב. אז ניו יורק איבדה את טעמה לבסוף. תיאטרוני ברודווי
הנפלאים מיצו את יכולתם בעיני, כך גם חיי השפע לגבי נער
לונדוני מורגל בבליצים שכמוני. התשוקה למגעה מסמר העור של
ג'ולי נותר בשלו, אך כבר לא כוסו עיני באותו דוק מסמא. החלטתי
כי אני מסיים את עלילותי בניו יורק. בליל הפרידה חשתי כי אפילו
ג'ולי, מצטערת על לכתי, ואף טרחה לספק לי צידה לדרך בחדרה הקט,
טרם נסיעתי. בליל שישי החלתי במסעי חזרה לאירופה"
חייב אני שוב להתערב בסיפורו ולהעיד כי הערצה רבה טמונה בי
כלפי איש קשיש זה. הנה הוא יושב למולי ומספר את חייו, ואני לא
קרוב אפילו להגשים מחצית מחוויותיו. אני ממורמר על חיי כעת
והוא? בגיל כה מופלג הוא עדיין מאושר למדי. עוד לגימה מהג'ק
דניאלס והוא ממשיך
"הפלגה זו כבר היתה לאחר תום המלחמה, כך שלא חששנו עוד מהפתעות
בלתי צפויות בדרך. אהבתי עד מאד לשבת על הסיפון העליון
ולהתבונן במרחבים. רק אז יכול אתה להבין את אפסיותך לעומת
הטבע. לעומת האין סוף של האוקיאנוס. קניתי בחנות שעל האוניה
חפיסת סיגריות, החפיסה הראשונה והיחידה שקניתי מעודי, וכך
ישבתי עם ערב להתענג על השקיעות המדהימות. בשקיעה השלישית היא
הופיעה"
"או, כבר חששתי שנגמרו  הבחורות"
"לא. לא. היא בהחלט היתה שם" אמר בחיוך מהורהר. "בתחילה שמעתי
רק את קולה מאחורי. קול ענוג, אך עם זאת חסר בושה. לא קול
מנומס אלא קול הבוטח בעצמו. היא נעמדה מאחורי ושאלה אם תוכל
להצטרף אלי לשקיעה, או שמא יפריע לי הדבר. הסתובבתי אליה
והנהנתי בראשי, מזמין אותה להצטרף. שמלה פשוטה לא מתנשאת, ז'קט
תכלת על כתפיה, משקפיים לעיניה, אף בולט במעט, שיער חום אדמדם,
עיניים חומות וקול מחייך. הצגתי את עצמי בנימוס ואז הציגה היא
את עצמה- איירין. בת לאם יהודיה ואב אמריקאי נוצרי, אך אין זה
משנה כל כך, שכן הוא נהרג במלחמה, במקום כלשהוא בבלגיה,בשם
בסטון. היא נסעה לאירופה, מקווה אולי להגיע אל מקום מותו,
להניח פרחים על קברו, ואז לישראל. זו היתה מטרתה הסופית. קרובי
משפחתה כבר חיו בישראל וציפו לה בקוצר רוח. אימה עוד מתלבטת
האם לעלות גם כן- לאן אתה? שאלה אותי ואני השבתי לה- אחרייך
ככל הנראה.
עד הגיענו לבריטניה כבר היינו חברים. חברים טובים. קסמה הילך
אחרי, וכפי ששמתי לב, לא רק אחרי. הוא הילך על כולם. היה בה
משהו מדהים שגרם לכולם להבין כי אינה שייכת לאיש. רק לעצמה. כל
חברי ניסו, בשבועיים בהם שהינו באנגליה, לגעת בליבה. לנסות
לפתותה, אך היא נותרה בחיוכה ונותרה בלתי מושגת. פתיחותה
המוחלטת עימי לא קידמה אותי צעד אחד מעבר לכל שאר המנסים,
והגרוע מכל היה שלא יכולת אפילו להסביר לעצמך מדוע אינך מצליח.
מיטב גברברי לונדון ניסו את יכולתם וכשלו. כמוני."
" לא יכול להיות שכשלת, הרי לא היית מספר לי סתם על אהבה בלתי
ממומשת, נכון?"
"ובכן, הבטחתי לך שאגלה לך את שבעת סוגי האהבה הקיימים בעולם.
זהו הסוג החמישי. האתגר, האהבה הבלתי מושגת. היא ידעה היטב
שקסמה טמון באי נכונותה להתפשר. היא לנה בבית הורי, אך לא
זכיתי להטבות כלשהן לליבה כתוצאה מכך. היו לילות בהם ישבנו עד
לשעות הלילה המאוחרות ודיברנו. היא לא הצליחה להבין מה קסם
מצאו בה נערי העיר, אך לא היה בי ספק כי יודעת גם יודעת היא את
פשר הקסם שמצאו בה. היא טמנה מלכודות ואנו, גברים חסרי תבונה
נמשכנו לתוכן."
"עוד לא הבנתי מהו קסמה" מלמלתי לכוסי המלאה
"קסמה היה בהיותה בלתי מושגת. קסמה היה בכך שנתנה לכל אדם
שדיבר עימה, בין אם היה הטרחן הזקן מחנות הדגים, ובין אם היה
הדוכס מיורק את התחושה כאילו הוא האדם המעניין ביותר בעולם, אך
זה ותו לא. בנים ובנות נמשכו אליה, וחשבו בליבם לאחר מכן
מחשבות טובות על עצמם. כאילו מעניינים ומוכשרים הם, שהרי אם
נערה זו חושבת אודותם דברים שכאלו, אזי יש בהם ייחוד גם כן"
"וגם אתה נפלת למלכודת?"
"כן. גם אני" השיב . "כחודשיים שהתה בלונדון, ואז התקבלה אשרת
הכניסה שלה לארץ ישראל". היה זה בערב שבת כשישבנו מסביב לשולחן
האוכל, והיא פתחה פיה ואמרה כי החליטה לוותר על הנסיעה לבסטון-
מחר, אני מפליגה לפלשתין, הודיעה בנחרצות והודתה לאימי ואבי על
האירוח הנפלא. ליבי החסיר פעימה משחשבתי על כך שלא אראה אותה
יותר. היא עלתה לחדרה והחלה לארגן את חפציה המועטים, ואילו אני
נותרתי בסלון מנסה לחשוב כיצד אוכל רק להביע באוניה את אהבתי
כלפיה, שכן מעולם לא העזתי לעשות כן. תמיד הציגה אותי ואני
הצגתי אותה כידידי נפש, וההבדל בין ידידי נפש לנאהבים קצר מאד
הוא אך רחוק מאין כמותו. גשר קצר אך בלתי עביר כמעט. לבסוף
החלטתי, ביני לבין עצמי, כי מגוחך הדבר. הן הייתי קצין בצבא
המלכותי הבריטי! אעלה למעלה לחדרה ואספר לה על אהבתי כלפיה.
לכל היותר תופתע מעט, תתנצל ותעזוב, כך שלעולם לא נתראה יותר"
"ובמקרה הטוב?"
"במקרה הטוב... מה חשבתי לעצמי איני יודע. אולי שתישאר? אולי
שתציע לי לבוא עימה? אולי לא חשבתי. נקשתי בעדינות על דלתה,
והיא פתחה לי וחיוך זורח כרגיל על פניה- כבר חששתי ששכחת אותי
ולא תבוא להיפרד ממני, אמרה בקולה המחייך והמזמין.
אני מאוהב בך, פלטתי את המילים שרבצו על נשמתי מזה חודשים.
אני מאוהב בך מהיום בו חייכת אלי על הסיפון, אני מאוהב בך
ורוצה בך. איני רוצה שתעזבי, הישארי עימי, כמעט התחננתי"
הנחתי יד תומכת על כתפו. הוא נראה כה שברירי לפתע. גם אני כבר
כמעט שכחתי את גילו המבוגר, וכעת תהיתי האם טוב הדבר בשבילו
להעלות את כל הזכרונות הללו, שדמו לפצעים שלא התאחו במלואם
במשך השנים.
"ומה היא עשתה?" שאלתי ברוך, כמעט מתפלל שנשארה בלונדון עימו,
או שצירפה אותו לנסיעתה לארץ ישראל. עשיתי חישוב מהיר של שנים
והגעתי למסקנה כי בתקופה זו היה עליו להיות בסוף שנות העשרים
לחייו. האם ייתכן כי זוהי אהובתו האחרונה? מדוע אם כן מדבר הוא
על שבע אהבות?
" מה היא עשתה?" חזר על שאלתי ולגם בעייפות מהג'ק דניאלס "היא
קרבה אלי והביטה בי מקרוב בעיניה הגדולות והחומות. שפתיה
המלאות, שזמן רב כל כך דמיינתי את מגען בשפתי, רפרפו על פי.
לבסוף נשקה לי ברכות. לא היתה תשוקה בנגיעה זו. לא מגע של
לשון, לא שיניים. רק שפתיים הנסגרות בעדינות על שפתיים אחרות.
עצמתי את עיני אך היא פקחה לי אותן באצבעותיה- אני רוצה לראות
אותך, לחשה לי ופי שאב את ריח מילותיה. ידה אחזה בידי וכך
עמדנו בפתח החדר, דבוקים בשפתותינו ומחזיקים ידינו לאהבה"
"נו, אז סוף סוף יש לך סיפור משמח" קראתי בהקלה.
"המממ" נאנח בספקנות הזקן. "למחרת בשבע בבוקר כבר היה חדרה
ריק"
"מה??? היא נסעה? למה? הרי היא... למה לא קראה לך לבוא עימה"
התאכזבתי עד עמקי נשמתי.
" היא היתה ונותרה בלתי מושגת" מלמל
" ומה עשית אז? נותרת בבריטניה? לא רדפת אחריה?"
"ודאי שרדפתי. כבר כשבוע לאחר מכן הייתי על אנייה בדרכי
לפלשתינה. הדרכון הבריטי שלי איפשר לי להגיע לאן שרציתי. היתה
לי כתובת שבה היתה אמורה איירין לשהות, והיה לי זכרון של חום
שפתיה שלא עזב אותי לרגע"
"אז ממש נלחמת על אהבתך" קבעתי בהתלהבות, שהחזירה את החיוך
לפניו. לשנינו בעצם.
"כן. בגללה עברתי יבשת. האין זאת סימן לאהבה?" קרץ לי בעיניו
התכולות.
"ו? מה קרה אז? איך הגיבה לכשפגשה בך?"
"קסם רב היה טמון בה. אך היא לא ידעה מה לעשות בו. היא ריחפה
מעלי, מעלי בעלה הראשון והשני, מ..."
"רגע אחד! אתה שוב מקפץ  ללא סדר. איזה בעל? איפה אתה בכל
הסיפור הזה?"
"אני הייתי שם כמעט 15 שנים. יצאתי ונפרדתי מבחורות שונות וכל
הזמן הייתי שלה. ברצונה קירבה אותי אליה וברצונה הרחיקה. כך,
עדיין נותרה בלתי מושגת עבורי. איירין התחתנה פעמיים אך גם
עבורם היתה רק אשליה. היא לעצמה בלבד, ללא רצון להפקיר עצמה
לידי אחרים"
"דרך לא רעה לחיות" ניסיתי להביע את דעתי, אך נימת האכזבה ממנה
לא הוסתרה בקולי
"אולי, אולי באמת היתה מאושרת, אך לגבי לפחות, מתחה את החבל
מעט יותר מדי"
"למה אתה מתכוון?"
"שאהבתי אליה נמתחה עוד ועוד, עד אשר נקרעה. ביום בהיר אחד
הבנתי כי לא עוד אהבה אמיתית זו אלא אתגר. אתגר בלבד, אשר
השחתתי עליו את מיטב שנותי"
"אז אמרת לה כל זאת?"
"לא. היא באה ושאלה אותי אם ברצוני לנסות. אז היה זה הרגע
שהבטתי בה והבנתי שמתה. שאשלייתה התפוגגה זה מכבר. כשבעודה
מנסה להנות מכל העולמות גם ניתקה עצמה מכולם. היא נותרה לבדה
לבסוף ואילו אני החלטתי להמשיך הלאה בחיי, יודע כי גם אם אשאר
לבד, הרי שכדאי לעשות זאת ללא כל השפלה עצמית בנסיון לרדוף
אחרי בחורה, שבינתיים כבר הפכה לאישה, אשר משחקת ברגשותי. היא
הרגה את אהבתי במו ידיה, אך לא כעס חש אני עליה, שכן זהו טבעה.
אני הוא השוטה, לא היא."
כשכוסית הג'ק דניאלס נלגמה במלואה, הבנתי כי איירין באמת מתה,
ושלא היא אהבתו האחרונה. עוד שתי אהבות ציפו לנו, ואני כבר
עייפתי מאכזבות.
" מה עכשיו? הרי טוב יותר כבר לא יהיה. אני מקווה שלפחות
אהבותיך הבאות יהיו מעט פחות מייגעות"
"אה, פתאום אתה מתגעגע לג'ולי" חייך שוב באותו בת צחוק אשמאית
ממקודם."מה נשתה עכשיו? בוא נחזור לאיזה אירי משובח. מה דעתך
על ג'יימיסון?"
                                   
אני כזכור כבר איבדתי את חוש הטעם די מזמן, כך שבהחלט לא הפריע
לי. כעת היה זה שיח ננסי כלשהוא שהתענג על שאריות הג'ק דניאלס,
ויכולתי ממש לחוש בהתרגשותם של העציצים בכל פעם שקמתי ממושבי
להביא בקבוק חדש. בנג'מין מצידו, חזר לפרוח משהחייה את נפשו
בלגימה מהג'יימיסון.
"התלבטתי מספר ימים באשר למעשי בעתיד. שקלתי אפילו ברצינות
גמורה חזרה לבריטניה. כל מקום כאן החזיר אותי אליה ואל
זכרונותי ממנה. לבסוף החלטתי לצאת לטיול בעולם. הייתי כבר גבר
לא צעיר כלל וכלל, אשר ניתן לומר עליו כי בזבז את מיטב שנותיו.
מעל גיל ארבעים הייתי, וכבר ציפיתי לחיים בגפי, ללא משפחה.
הורי כבר נפטרו בינתיים, במכתב שקיבלתי מדודי בניו יורק נתברר
לי כי ג'ולי מאושרת למדי עם בעלה ומשפחתה. הם גרים בברוקלין
בבית גדול שיספיק להם ולששת ילדיהם החרדיים. מחברי באנגליה
נודע לי כי אניד הינה יושבת ראש האגודה למניעת אלימות בקרב
ילדים, מתגוררת בקוט'ג רחב ידיים בפולהאם יחד עם בעלה, שלושת
ילדיה, כלב דני ענק, סבתה הקשישה ושתי מכוניות חדישות. מרי, על
פי מיטב ידיעתי נותרה לעבוד בבית החולים, והשמועות טוענות כי
לא נישאה מעולם. א..."
"מדוע לא חזרת אליה?" שאלתי בקול שקט
"אסור לחזור לאהבה מהעבר רק כי אינך מאוהב בהווה. אין זה הוגן
כלפיה ולבטח אין זה הוגן כלפי. הרי היתה סיבה שנפרדנו. הזמן לא
משנה עובדות. הוא רק משכיח אותן לפעמים" כך השיב לי ואני לא
ידעתי אם להסכים עימו או אם לאו.
"על שירלי לא שמעתי באופן ישיר, אך יום אחד ראיתי את תמונתה
בעיתון, דיקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת אוקספורד, אשר
הגיעה לטקס כלשהוא בארץ. התלבטתי אם לנסוע לתל אביב לפגשה אך
ויתרתי על רעיון אווילי זה. מדוע סתם להכביד עלינו?"
"לא התגעגעת לאף אחת מהן?"
"התגעגעתי, בהחלט שכן, אולם לא הבטתי לאחור במבט מלא עצבות
ותוגה. אני במו ידי קבעתי את גורלי. אך זה עדיין לא הסתיים"
ומייד הוסיף בנימוס בריטי "אלא אם כן עייפת מסיפורי ההבלים
שלי.
"לא. לא עייפתי." השבתי גם אני בנימוס, אך אמת היתה זו. חיכיתי
כבר לקורטוב של אופטימיות בסיפוריו. לנימת סיום חיובית. הרי
ידעתי שהסוף אמור להיות טוב, שכן אחרת כיצד ישנו נכד הישן
במיטתו כרגע?
" טוב, אז כפי שאמרתי קודם לכן, יצאתי לטייל מעט בעולם, טרם
אחליט על עתידי. נסעתי לבקר את אתרי הקרבות של המלחמה הארורה.
הנחתי פרחים על מצבותיהם של פקודי ומפקדי בכל רחבי אירופה,
ראיתי נופים מדהימים והמשכתי בדרכי לאחר מכן אל ארצות הברית.
ביקרתי בניו יורק שוב, כחמש עשרה שנים לאחר שעזבתיה. ג'ולי
נראתה כפי שציפיתי לראותה, וניסיתי להחניק את השמחה לאיד
שאיימה לפשוט בי. דודי ודודתי השקיעו מאמץ ניכר לשכנעני להישאר
בעיר, אך אני לא רציתי לעצור. המשכתי קדימה לשום מקום, במלוא
המרץ. איני יודע מה לכל הרוחות חיפשתי, משום שלא מצאתי דבר.
בסוף מסעי זה חזרתי לישראל שוב. חסר תקוות כמקודם, עייף
משהייתי ערב הטיול, וספקן בקשר לעתידי.
"בנג'מין? זרוק איזו עצם של אופטימיות" עודדתי אותו והוא כמו
התעורר מחלום, חייך אלי, ולגם מהג'יימיסון.
"כן, אופטימיות... החלטתי להשתקע לזמן מה בירושלים. איני יודע
מדוע דווקא עיר זו היתה בה בחרתי, אך אין זה משנה לסיפורנו.
פתחתי חנות קטנה באחד מאיזורי המסחר החדשים במרכז העיר, וגם אם
לא ידעתי אושר מופלג, הרי שהיו מספיק עסקאות ולקוחות בכדי
להחזיק אותי במצב סביר. ואז היא נכנסה. אל תתייאש" פנה אלי כעת
"זה כבר הסוף. כמעט. היא היתה צעירה ממני במספר שנים, מה היה
בה ששרף אותי? שהלהיט מחדש רגשות רדומים? היה זה עורה הרך,
ה..."
"מה????" קימטתי את גבותי ועיקמתי את אפי. "יש גבול. אני מוכן
להבין חכמה, טירוף, אתגר, טוב לב ואף חושניות. אבל עור רך???
גם לי יש גבול. לעולם לא... מה זה בכלל עור רך? אתה מנסה לשטות
בי?"
"לא ולא", חייך ונשען לאחור על הכורסא, מחזיק בידו את הכוסית
הרועדת. "היא היתה יפה. יפה ללא ספק מכל שאר אהבותי הקודמות,
אך לא ליופיה נמשכתי. יופיה היה כניצב בלבד לרגשותי.
כשהתבוננתי בה לראשונה, באותו אחר צהריים סגרירי, חשתי כי כל
שברצוני לעשות הוא להיכנס לתוך עורה, להיטמע בו, בתוך גופה הצח
והשלו. כל כולה הקרינה שקט ושלווה, רוגע, וזה היה בדיוק הדבר
אותו חיפשתי בחיי. קצתי בטירוף ובתשוקה, אישה זו שנכנסה כלקוחה
לחנותי, נסכה בי את הרצון התמידי לחבקה, לבלוע את יופיה
בזרועותי. פתאום חשתי שוב את ליבי הישן, הלב שידע חמש אהבות,
מתעורר לחיים חדשים. כמבחנה המתמלאת בדם, כך גם הוא מלא מחדש
עד גדותיו, ודרש ממני למלא את רצונו"
"עוד לא הצלחתי להבין מהו ההבדל בין עור צח לתשוקה. מה בין
ג'ולי הזכורה לרע לבין... איך קוראים לעור הרך בכלל?"
"מישל. זה היה שמה. ובאשר לשאלתך הקודמת, הרי שתשובתי היא כל
ההבדל שבעולם. ג'ולי עוררה בי אהבה מסוג מסוים, אהבה של תשוקה
חסרת מעצורים. מישל, לעומת זאת, גרמה לי לרצות להשתקע בה.
ללחוש מילות אהבה על אוזנה ולקבל שנסונים צרפתיים כתגובה. יודע
אתה" שב ופנה אלי כמסתיר סוד כמוס "ישנה שמועה טפשית בעולם כי
האהבה הראשונה בחייך לעולם נחקקת בליבך. ובכן, במחקרי פוסל אני
הנחה זו. האהבה האחרונה היא הנשארת בך. היא היחידה שנשארת
זכורה לאדם. מישל פנתה לחלקים שבי, שכלל לא ידעתי שקיימים בי.
כל עוד ידעתי שעם רדת הערב אוכל לחבק את גופה בזרועותי, ללטף
את שערה הבהיר והרך, להשקיע את צרותי וכאבי ברוך הבלתי נדלה
שזרם ממנה, להביט בעיניה הירוקות שתמיד זרחו, כל עוד יכולתי
לעשות כן, הרי שהייתי המאושר באדם"
"עימה התחתנת? היא אימה של..." ואז נוכחתי כי איני זוכר את שמה
של העיניים הירוקות שהיו צריכות לחזור הביתה כבר מזמן.
"כן. כיצד ניחשת?" שאל בתמיהה
"העיניים הירוקות של מישל הסגירו אותה" השבתי בעדינות
"כן... אותן עיניים יש להן. אכן כך, התחתנו. אני כבר אז הייתי
כפי שאתה כינית אותי קודם לכן ' אשמאי זקן', והיא גם כן לא
היתה בנעוריה". הוא הפסיק לדבר, נשען לאחור ולגם בנחת מכוסו
המתרוקנת. המתנתי מספר שניות טרם הבנתי סופית כי אין הוא
מתכוון להמשיך בסיפורו.
"נו??? סוף סוף יש קצת שמחה בדבריך ודווקא עכשיו אתה מפסיק?"
"למה אתה מתכוון?" תמה. "הרי הבטחתי לך מחקר על אהבה, לא סיפור
חיים. קיימתי את הבטחתי. זהו גם סופה של המחברת. מאז לא שבתי
לכתוב בה."
"אבל מה ההמשך? דיברת קודם על שבע אהבות. אל תגיד לי כי נטשת
גם אותה"
" היא מתה". לא הייתי צריך לשאול למה התכוון הפעם. לא היה זה
מוות רומנטי." היא מתה לפני כחמש שנים ומאז אני מתגורר עם בתי

"והצלחת למצוא אהבה חדשה?"
"לא"
" אז מהי אם כן, האהבה השביעית?"
"זוהי האהבה החזקה מכולן" הנמיך את קולו, עד ללחישה כמעט. סוד
היקום כולו היה בפיו, והוא לא התכוון לפצות פיו בטרם אמלא את
הכוס מחדש.
"מה הפעם" שאלתי, פותח את הארונית שוב. "בושמילס? פיימוס
גראוס? בלקבוש? רד לייבל, בלו לייבל? "
"הכל"
"סליחה?"
"הכל. לאהבה זו אנו נידרש לעבור על חוקי המוסר של אמנות
השתייה. אגודת שוחרי הוויסקי ודאי תדרוש את השעייתנו לתקופה
בלתי מוגבלת, אך אני לא אחיה תקופה בלתי מוגבלת ואתה אינך מבין
דבר וחצי דבר בוויסקי, ולכן השעיה זו לא תעציב אותך. קדימה
ילדון, מזוג כמה שיותר משקאות אל תוך הכוס"
ערבבתי את הכל, וויסקי אירי עם סקוטי, קנדיאן קלאב קנדי עם ג'ק
דניאלס אמריקני, וכשהגשתי את הכוסית לידיו, עיווה את פניו
בתחושת גועל
"אין מה לעשות" סינן מפיו בהבעת סבל "לחיי האהבה השביעית"

"רואה אתה" אמר לי לאחר שכמעט הקיא את התערובת "צורות רבות
ישנן לאהבה. שש דרכים שונות לראות את אותו דבר. שש דרכים שונות
לחוות את אותן תחושות. את ליבך מחסיר פעימה, את מפגש העיניים
הבלתי מתפשר, את הרצון התמידי לחייך. ואז לאחר מותה של מישל
הבנתי מהי האהבה השביעית. זוהי האהבה לאהבה עצמה"
"לא הבנתי?"
"כן. האהבה להתאהבות. האהבה להתרגשות. אנו מחפשים את זה, אנו
חיים בשביל זה. אנו לא מחפשים בחורות, ובחורות לא מחפשות
בחורים. אנו מחפשים את האהבה ובחורות ובחורים הינם רק תירוץ זה
לזה. הייתי מאוהב באהבה כל חיי, נערי" את שארית משפטו המשיך
בקול חרישי, על מנת שבתו, העיניים הירוקות, שבזה הרגע רשרשה
במנעול הדלת לא תשמע. "הייתי מאוהב באהבה כל חיי והיו אלה חיים
מופלאים. טובים בהרבה מחיי המאוהבים במלחמה, מהמאוהבים בעבודה,
מהמאוהבים בעצמם. זוהי האהבה השביעית. האהבה המכנסת את כל
האהבות האחרות תחת כנפיה"
היא קצת הופתעה לראותנו בשעה כזו ערים בסלון. מייד הביטה באביה
במבט מלא תוכחה ונזפה בו
"אבא, שוב שתית? מה יהיה איתך? עד חדר המדרגות מריחים את
הסירחון של הוויסקי שלך " ומייד נפנתה אלי וריכלה על אביה
"אסור לו לשתות והוא יודע את זה. כמה הוא שתה, תגיד לי? לא
יותר מכוסית אחת אני מקווה" ואני הנהנתי לחיוב. "בהחלט לא יותר
מאחת" ולעצמי חשבתי שאולי לא יותר מאחת לחצי שעה. היא תמכה בו
בעודו מתרומם מכורסאתו. לאחר מכן הלכה לבדוק לשלומו של הילד,
שכלל שכחתי מקיומו. בנג'מין לחץ את ידי.
"נהניתי להעביר את מחקרי הלאה לדור הבא. אולי יום יבוא ותחת
ללמוד שטויות באוניברסיטה תעשה מחקר רציני. אם תחליט לעשות כן,
הרי שמאשר אני לך להשתמש במחברתי כמקור ראשון" אמר לי ברצינות
תהומית, עד כי חששתי מלחייך.
צלקתו היתה שלווה, חסרת צבע. הודיתי לו על ערב נפלא, אך עדיין
חשתי כי חייב אני לומר לו דבר מה
"בנג'מין, אתה טוען כי קיימות רק שבע צורות של אהבה?"
"כן. זוהי מסקנתי. אמנם ישנם אנשים הטוענים כי ניתן להתאהב
בחוש הומור של אישה, אך אם ברצונך הומור, אזי שומה עליך ללכת
לקרקס ולא להתאהב. ישנם כאלה שכלל לא מאוהבים בנשים אלא בבני
מינם, ודעתי עליהם כדעתי על הקרקס" הציג דיעה קצת מיושנת, אך
לא על כך רציתי להתעכב
"טועה אתה. ישנה עוד אהבה אחת. אהבה אחת נוספת"
"שטויות. אין  סוג אהבה נוסף" רטן בזעף
"חולק אני עליך בנקודה זו" חייכתי. הוא מצידו כלל לא נטה לחייך
אלא ניסה לחשוב האם יכול להיות כי פספס סוג אהבה נוסף. לבסוף
הנהן לשלילה בראשו
"לא. טועה אתה. אינך יכול לומר דבר שכזה בלא מחקר מעמיק יותר
כפי שעשיתי אני. זהו חוסר רצינות. לא אוכל לקבל את טענתך" ואני
רק חייכתי, וידעתי כי הצדק עימי.
העיניים הירוקות שילמה לי, אך אז נזכרתי כי עדיין מטריד אותי
דבר מה. הזקן כבר פרש לחדרו, כך שהיא נותרה המען היחידי
לשאלתי:
" הסתקרנתי מאד מאביך וסיפוריו. הבנתי ממנו כי היה סוחר. באיזה
תחום עסק?"
"אבי? היתה לו חנות לממכר שתיה חריפה. מיטב שתייני העיר באו
אליו. בעיקר חיבב וויסקי"

אודה כי לא כל סיפורי זה אמת לאמיתה. איני יכול להבטיח כי אכן
שתה הזקן שבע כוסיות וויסקי ונותר בחיים, איני בטוח לחלוטין
האם באמת עירבבתי את כל סוגי הוויסקי במשקה האחרון, ואיני בטוח
אף אם היתה מחברת. האם זה בכלל רלוונטי?
נכנסתי לביתי עד מהרה. פתחתי חרישי ככל האפשר את דלת חדרי.
יכולתי כבר בכניסה לחדר, מייד עם פתיחת הדלת לחוש בחמימות
ששרתה בו. חום של גוף. פשטתי את בגדי שנרטבו מהגשם שבחוץ.
נכנסתי למיטה ונצמדתי אליה, מנסה להתחמם מגופה. היא גרגרה
כחתול, ואני הבנתי את פשר דבריו של בנימין על לב המתמלא עד
גדותיו. חשתי אותם על בשרי. את ידיה הניחה על בטני, ספק ישנה
ספק ערה, ומלמלה שברי משפטים בעוד עיניה עצומות. חיבקתי אותה
וינקתי מחומה אלי. היא פתחה עין מנומנמת
"איך היה?"
"נפלא" השבתי, והיא פתחה עין שניה. ידיה התמתחו עד שנכרכו סביב
גופי, וכך נשקה לי ברכות על שפתי, ולאחר מכן השקיעה את אפה
בשקע בין כתפי לצווארי
"נפלא? מה כבר קרה שם? הזמנת לך כמה בחורות שישעשעו אותך?".
כמעט פלטתי שכן, אבל עדיין הייתי זהיר מספיק. החזרתי לה נשיקה
מלאת אהבה ולחשתי לאוזנה
"למדתי שיעור על אהבה מפי אחד המומחים ביותר בתחום"
"מה אתה אומר... איזה סרט ראית?" התעלמתי מנימה מזלזלת זו
והמשכתי
"למדתי כי ישנם שמונה סוגי אהבה בעולם: חכמה, טירוף, טוב לב,
תשוקה, אתגר, שלווה והתאהבות באהבה עצמה"
"טוב... נניח שכן, ומהו הסוג השמיני?"
"לאהוב אותך. שהרי שונה אהבתנו מכל אהבה אחרת שניתן בכלל
לסווגה"