נועה חייכה לעצמה כשקראה את המכתב הזה, אין דבר שהיא אהבה יותר
ממכתבים, בייחוד כשהם באו מעוז. החום הזה בלב שהמכתבים עשו לה
החזיקו את הגעגועים שלה אליו עוד כמה ימים עד שהוא יחזור
הביתה. בשבוע לאחר מכן היא קיבלה עוד מכתב. היא חייכה כשהיא
פתחה את המטעפה וחשבה לעצמה שאת המכתב הזה היא אפילו לא היתה
צריכה להכריח אותו לכתוב. היא חיכתה כבר לעוד קצת מהציניות
הזאת שיש רק לו, הציניות הזאת שתמיד מצחיקה אותה ומזכירה לה
כמה היא אוהבת אותו.
"ואולי הכאב הזה זה פשוט יותר מידי. אני מוצא את עצמי יושב
וחושב עד לאן הכאב יכול להגיע.
אני יודע שזה לא מכתב שאת רוצה לקרוא ואני יודע שאת יושבת
עכשיו די המומה מול הדף המקומט הזה שהוא הדבר הכי נורמלי
שמצאתי לכתוב עליו כרגע ואת רוצה להבין מה בדיוק אני מנסה
להגיד לך.
זה גדול עלי, הכל קצת גדול עלי כרגע.
המשפחה שלי, הצבא, החיים האלה, את.
אמרת לי פעם כשרבנו שאת יכולה למצוא יותר טוב ממני ואני יודע
שזה נכון.
את לא רק יכולה, את גם תמצאי. תמצאי מישהו שלא חוזר הביתה רק
פעם בשבועיים מהצבא אם לא יותר, מישהו שבחיים לא יפגע בך,
מישהו שלא יהיה לו מצב רוח להיות לבד כשהוא חוזר הביתה לפעמים
ולא יבוא לו לראות אותך, מישהו שיגיד לך שהוא אוהב אותך כל
הזמן, מישהו שיכתוב לך מכתבים הרבה יותר יפים מאלה.
אני לא יודע להסביר לך למה אני כותב את זה ולמה אני מרגיש ככה.
כנראה שאני פשוט הרמתי ידיים מהעולם הזה. העולם הזה שחיילים
יושבים וקורעים את התחת שלוש שנים מינימום וסופרים ימים עד
השחרור כי הם כבר מרגישים שהם לא עושים כלום ובינתיים העולם
מתקדם והם לא מכירים אפילו שירים חדשים כי שומעים בצבא רק גלי
צה"ל ולא מכירים תוכניות טלויזיה והם בעצם כמו זקנים צעירים
שלא מעודכנים בכלום בעולם הצעירים...
העולם הזה שיש כאלה שאני לא אגיד לך כאן מה אני חושב עליהם כי
חבל להרוס את המכתב ולקלל שיושבים בבית ולא משרתים כי זה פשוט
לא מתאים למצפון שלהם.
ולי לא מתאים על המצפון רצח. אז מה? מישהו שואל אותי בכלל
משהו? זה התפקיד שלנו פה, להרוג כל מי שיש סכנה שינסה להרוג
אותנו. אז אני בעצם מקריב את המצפון שלי בשביל אלה שיושבים
בבית עם מצפון די נקי.
העולם הזה שאח שלי, הבן אדם הכי תמים שהכרתי ובסך הכל היה בן
10 לעזעזאל נקבר בתוך האוטו שלנו כי איזה נהג חדש בן 17 נכנס
במכונית של אבא שלי והשאיר את אבא נכה ובלי בן.
וגם על זה אין לי מה להגיד יותר מידי כי מה זה כבר יעזור.
וכולם אומרים לי לדבר, להגיד מה מציק לי, להגיד מה כואב והם לא
מבינים שאני לא רוצה, שה ישאיר את הכאב בחיים שלי אם אני אדבר
וייתן לי לשקוע בתוכו. וזה לא שאני רוצה לשכוח אבל איך אני
יכול לשכוח בכלל אם הבית מלא בתמונות של הראל ואבא בכיסא
גלגלים וכולם מדברים על כמה שהראל היה יפה וקטן ושזה לא מגיע
לו. ולמי זה בכלל כן מגיע?!
והזיכרון של הראל מהיום שלפני התאונה שלקחתי אותו לים בסוף
שבוע כשהייתי בבית ואת היית איתנו אז את בטח זוכרת והוא באמת
היה מקסים ואני בחיים לא אשכח אותו, את החיוך הזה שלו...
ואז החזרנו הביתה עייף אך מרוצה ונסענו אלייך. ישבתי בסלון
וראיתי טלויזיה כשאת הלכת להתקלח. יצאת אחרי כמה דקות, עטופה
במגבת לבנה שהבליטה כמה העור שלך שזוף וחלק והסתירה בדיוק את
מה שצריך ולא טיפה יותר. ישבתי על האסלה הסגורה מאחוריך כשעמדת
מול הראי והסתרקת, סתם כי זה תמיד גורם לך להרגיש טוב.
ישבתי והסתכלתי עליך, על הרגליים הארוכות האלה, הכתפיים
העדינות, השיער שזז וגולש על הכתפיים שלך בתנועות שהמברשת
מכתיבה.
באותו רגע ידעתי שאני רק רע בשבילך כי את כל כך מדהימה, את
משהו מיוחד והרבה יותר מזה ואני רק אהרוס אותך בסופו של דבר.
ורציתי אותך כל כך.
התקרבתי אליך והריח שלך נעשה חזק יותר וחדר לתוכי וסידר לי את
כל המחשבות, כמו תמיד. חיבקתי אותך מאחור ואת, בעדינות הזאת
שלך השענת את הראש אחורה אלי, נישקתי אותך בצוואר כמו שאת
אוהבת והתחלתי למשוך ממך את המגבת. עצרת אותי והסתובבת אלי עם
המבט התמים המקסים הזה שלך. המבט הזה שתמיד יש בו קצת פחד ואני
רק רוצה שלא תפחדי יותר, שתסמכי עלי.
את נצמדת אלי כדי שהמגבת לא תיפול וחיבקת אותי. הרחקתי אותך
קצת, הסתכלתי לך עמוק בעיניים והורדתי ממך את המגבת. נצמדת אלי
בבישנות, ידעת שאני מסתכל עלייך.
אני מספר לך את כל זה עכשיו כדי שתזכרי את זה ככה. אני יודע
שהיית שם גם ואת יודעת מה קרה אבל אני רוצה שתדעי מה עבר לי
בראש, מה הרגשתי.
חיבקת אותי, הרמת לי את החולצה בעדינות וניסית להוריד אותה
ממני אבל עצרתי אותך, את זוכרת? רציתי שזה יהיה יותר מזה.
יותר מעוד לילה שאנחנו ביחד, רציתי שתרגישי כמה אני אוהב
אותך.
ואת, חמודה כזאת, נבוכה מזה שאת ערומה לגמרי ואני לא ולא מבינה
מה אני מנסה לעשות בזה שאני עוצר אותך, רק הסתכלת עלי, חיכית
שאני אעשה משהו.
התנשקנו לאט לאט ואז התרחקתי טיפה, רציתי לראות את העיניים שלך
רגועות, מאשרות.
השכבתי אותך על הריצפה בעדינות והמשכתי לנשק את כולך. ואת
שתקת, מתמכרת לנשיקות שלי, מכווצת כולך.
והלילה ההוא היה רק שלך, רק רציתי שתהני ותאהבי אותי כמו שאני
אוהב אותך אם זה בכלל אפשרי.
נועה שלי, כשאני בצבא הראש שלי אצלך, איתך וכשאני איתך הראש
שלי מלא פחדים שמתקיפים אותי ולא עוזבים. פחד שתעזבי, פחד
שתיפגעי, פחד שאני לא מספיק טוב.
וככה אני חי, כל הזמן בהרגשה שאני לא מספיק טוב. ואני לא יכול
יותר.
אני יודעת שאת לא מבינה את זה ולא מבינה מאיפה זה בא אבל זה
ככה, אני ככה.
ואני לא יוכל להסביר את זה יותר טוב כי זה עמוק עמוק בפנים,
הרגשה כזאת שלא ניתן להסביר...
והכאב הזה פשוט יותר מידי...
אז אני בוחר בדרך הקלה ומוותר, לא נלחם יותר בשדים שבתוכי.
יפה שלי, תנצלי את החיים, את הבן אדם הכי מדהים שהכרתי.
אני מעריץ אותך, מעריך אותך על מה ומי שאת ומעל הכל אוהבת אותך
כמו שלא אהבתי מעולם ועכשיו גם לא אוהב...
אני מצטער,
שלך, עוז"
נועה קיפלה חזרה את המכתב הרטוב מדמעות בדיוק כמו שהוא היה
מקופל בהתחלה, הכניסה אותו למעטפה ועצמה עיניים בתקווה שזה
יחזיר הכל אחורה. מנסה להוציא מהראש את התמונה שנתקעה בדמיונה
של עוז מכוון את הנשק לפיו ויורה כמו שאמרו לה שעשה.
היא נשכבה על המיטה וחיבקה את המכתב ואת התמונה של עוז שהיתה
ליד מיטתה, יודעת ששום דבר דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
