בשנים ההם בית הספר התיכון או איך שקראנו לזה "שכבת הנעורים"
היה בבית. בשדות-ים.
היינו שתי כיתות. שתי כיתות שהפרש הגילים כמעט אפסי. שהרבה
יותר המשותף מהמבדיל. בעלי אופי פחות או יותר שווים. מרכז
העניין - השייט והימאות.
הוחלט ששתי הכיתות יצאו להפלגת המפרשיות לקפריסין. השנה 1967.

אנו עמדנו לעלות לכתה י"ב בתום החופש הגדול.
בארץ מתיחות רבה. שמועה שכל צבאות האויב רוצים למגרנו מדרום
מצפון וממזרח. המתנה מורטת עצבים. סיימנו את שנת הלימודים
מוקדם יותר. ובמילא לא ממש נצמדנו אף פעם לתכנית הלימודים
ה"סטנדרטית" של משרד החינוך. עלינו נאמר שקיבלנו חינוך "ים
תיכוני".

כבר חודש שאנחנו עמלים להכין את הסירות להפלגה. הסירות מדגם
לווייתניות, מעץ מהגוני, כבדות ביותר. על כל סירה בין 8-9
ילדים. שלוש סירות שלנו ורביעית הושאלה מצופי-ים חיפה -
ה"ווינדמילר" בעלת החלוץ הכפול. לשפשף, לגרד, לצבוע, לאסוף
ציוד, לבדוק תקינות, ללמוד על המסלול וקשיי הים. לקבל חיסונים,
ללכת למחסן הבגדים שחנה אפרתי תתאים לנו חליפות ערב. חלקנו היו
צריכים לנסוע יום יום לחיפה כדי להכין את הספינה שאמורה הייתה
ללוות אותנו.

הגיע היום. בערב מסיבת העצמאות. כל הקיבוץ חוגג רוקד. אבל
קיבלנו פקודה ללכת מוקדם לישון. ואנחנו היינו ילדים ממושמעים.
כששמשון נותן פקודה מי יעיז לא לציית?

השכם בבוקר כשקרניים ראשונות של חמה מפציעות, ירדנו לחוף הים.
ההורים הגיעו להיפרד מאתנו ואנחנו אחוזי התרגשות. העלינו את
הציוד לסירות. במקביל יצא רכב עמוס במזון ובציוד לכיוון חיפה
כדי להעמיס על הספינה "גלים" שליוותה אותנו לאורך ההפלגה.
איתנו מספר בוגרים המלווים אותנו. גם הם כבר הגיעו. העלינו
מערך מפרשים וזהו. יצאנו לכיוון חיפה. נפנופי ידי ההורים על
החוף מלווים אותנו. רוח נעימה קידמה פנינו. סוף חודש מאי.
עדיין לא חם מדי. הדרך עברה במהרה.

הגענו לחיפה, היה עלינו להוריד מפרשים ולחתור כדי להיכנס למעגן
הקישון ולהתחבר קרוב לספינה "גלים". ספינת דייג שהוסבה כבית
ספר ימי צף השייך לחמישת קיבוצי הים. סרחון נמל הדייג והלכלוך
הכה באפינו.

ירדנו לרציף. שם הכנו לעצמנו ארוחה עם תה מהביל שחומם על
פרימוס מימי תרפפ"ו. ששימש אותנו בנאמנות בכל הפלגותינו
הארוכות. כולם אצים רצים הנה ושוב, עמלים, עומסים, מנקים,
מסדרים.

בינתיים שקעה השמש ואנו הקדמנו ללכת לישון. על המזח כך על
הרצפה. עם סרחון הדגים מסביב וריח דלק סירות הדייג הקשורות
למזח. העייפות הפילה עלינו שינה במהרה. יש לצבור כח לקראת
ההפלגה הארוכה.

למחרת עוד לפני זריחת החמה, קולו של שמשון בובר הרועם מקפיצנו
מעמקי החלום המתוק. שמשון והמלווים הבוגרים ניגשים למשרדי המכס
ומשטרת החופים להסדיר את ענייני הניירת.
עמסנו שוב את כל הציוד. מפקדי הסירות בדקו אם הציוד נארז כך
שלא יפריע במהלך ההפלגה.
אני שובצתי בסירה "הנרייטה" כשמפקד הסירה היה בן כתתי אדם
אוארבך ז"ל. התרגזתי. רציתי להפליג ב"ווינדמילר" כי אהובי
הנערץ היה מפקד הסירה שלה ולא יכולתי לסבול את הידיעה שלא אהיה
בקרבתו משך יומיים שלמים. אבל מי יעיז להתקומם נגד החלטתו של
שמשון?  וממילא היה כה עסוק עם כובד האחריות הגדולה שנפלה עליו
שלא ממש הרגיש בחסרוני.

רגע היציאה. אחוזי התרגשות עלינו לסירות. הספינה יצאה ראשונה.
בפיקודו של רב החובל יוסל'ה דרור ז"ל. צינת הבוקר עדיין מסביב
אך רוח נעימה קידמה פנינו עם יציאתנו מהנמל.
הדרך לקפריסין עברה עלינו בנעימים. הים האיר לנו פנים ומצב
הרוח היה מרומם. בדיחות, צ'יזבטים וגם שתיקות. החמה החלה
לשקוע. ואנו בשייטת עורפית מסודרת סירה אחר השניה, כשהספינה
מדי פעם מסתובבת לבדוק כל סירה ולשאול לשלום שייטיה.

בעיה. חגי צריך פיפי. לא מסוגל להשתין. אין ברירה. זורקים אותו
לים. משחררים מפרשים. זורקים לו חבל שלא יתרחק מהסירה. ומחכים.
כל השיירה מחכה גם היא. עד שפרצה צווחת גיל ושיחרור מפיו של
חגי. יששששש!!! זה הצליח. הידיעה הועברה בצעקות מסירה לסירה.
לנו לא היתה בעיה עם עשיית הצרכים. אמנם היינו בנים ובנות ביחד
אך אנו תוצר הלינה המשותפת ושנים רבות של הפלגות לימדונו
להסתדר.

השמים מאדימים בקרני השמש האחרונות. או אז נשמעת נגינת מפוחית.
מסירתו של שמשון בובר. ואט אט פוצחת שירה חרישית המקשרת בין
הסירות, שירי ים שירי תנועות הנוער, שהושרו עם הפתוס ובעיניים
עצומות מעמקי הלב. השקט יורד ואיתו החשיכה הגמורה. רק אורות
הספינה ממרחק.

אלו שסיימו משמרת החזקת הגה או מפרשים, נשכבו על רצפת העץ של
הסירה. היה רטוב כי מים חדרו בתמידות והיה צורך לרוקן אותם מדי
פעם על ידי פחיות.

שכבתי לי שם. תשושה כשעורי שרוף מהשמש ושריריי כואבים מהמאמץ.
הוצאתי מתרמילי טרנזיסטור. קלטתי את "קול ישראל". באותו זמן
שודר פסטיבל הזמר. ובדיוק הגיעו לשיר המנצח. נבחר שיר "ירושלים
של זהב" אשר גרם לי לדמעות התרגשות. קולה הצלול של המבצעת
האלמונית, שולי נתן, החדיר את מילות השיר המרגשות ישר לעמקי
הלב.

עוד לפני הזריחה העירו אותי להחליף משמרת. רבים מהילדים היו
עסוקים בהקאות. ואני בין המעטים שמעולם לא חליתי במחלת הים,
החלפתי את החולים המסכנים. ילדים שמחלתם היתה קשה במיוחד הועלו
לספינה וקיבלו טיפול מסור ואוהב מידיו האמונות של הקפטן.

לקראת הצהרים. מרחוק במטושטש רואים צללי חוף. התרגשות גדולה
אוחזת בנו. נשמעת צעקה מסירה לסירה: "יבשה"!!! אט אט מתאר החוף
נהיה ברור יותר, נראים הרים, נצנוצי זכוכיות.
ההתרגשות גוברת. מתחילה לחלחל הידיעה שאנו, שעדיין ילדים
אנחנו, בגילאי  17-16 עוד מעט מגיעים לחוץ לארץ. בתקופה ההיא
לא דבר של מה בכך היה ביקור בחו"ל.

זוכרת איך מבעד לכאבי הזרוע מהחיסון שהפך לדלקת, ועורי השרוף
עד עמקי העצם, ושרירי המכווצים, ישבתי לי על ספסל העץ, מתחתי
בכל כוחי את חבל המפרש הראשי הגדול ועיני תלויות באופק
כשבגרוני גוש התרגשות.

שוב הזכירו לנו את הבעיה של האי קפריסין אשר שרוי במלחמה בין
היוונים והתורכים. ושאנחנו אמורים להגיע לנמל פמגוסטה בחלק
היווני.

על ההגעה וההתרגשות שעוררנו בנמל כשראו בנים ובנות רכים בשנים
משיטים בעצמם סירות, בצורה כל כך מקצועית. ההליכה הרגלית עם
הציוד עד המלון בעיר פמגוסטה, על הטיולים שערכנו באי, רובם היו
מסעות רגליים, ועל מפגשים עם נוער בגילנו, המסיבות והפרידה
יקשה עלי לכתוב ובעיקר לשחזר בזכרוני. בגליל רגליי המשותקות
הפרק הזה היווה הסיוט הקשה ביותר שעברתי עד אז.  יחלתי שזה
יגמר. כלפי חוץ איש מהילדים או המלווים לא ניחש את שעובר עלי.
ביום האחרון של הטיול בעיר קיבלנו פקודה להתלבש יפה (בחליפות
הערב שחנה אפרתי הכינה לנו), כי איש חשוב אחד בשם פפה ווסיליוס
רוצה לארח אותנו במסעדה בחוף המפואר.
כולנו רחוצים, מסורקים למשעי ולבושים במכנסי הטרלין הבהירות
ובחולצות הצחורות, עלינו לאוטובוס שחיכה לנו ונסענו.

הגענו לחוף. מקסים. חול לבן ודקיק מסביב. הים בכחולו העז,
לראשונה ראינו סירת פדלים.
אנשים נופשים השתרעו על החוף. אבל אנחנו "ילדים טובים" הולכים
בסך אחרי שמשון.
מקבל את פנינו אדם עם סבר פנים נעימות. ומראה לנו על שולחנות
ארוכים ערוכים בפאר עם סטים של צלחות ולידם שורת סכו"ם. לימים
ידעתי שאותו איש היה "פאפא וסילויוס" ידיד יקר של מדינת ישראל,
ושל שמשון בובר שהזמין את כולנו לארוחת פרידה. אני בטוחה שכל
ילד היה עסוק בשאלה למה צריך שלוש מזלגות ומה בדיוק נעשה עם
שלוש צלחות זו מעל זו? שמשון עבר בין השולחנות ובקולו הרועם
הכריז שאסור להשאיר דבר בצלחת. חייבים לאכול הכל! כששמשון אומר
אפילו זבוב לא מעיז להתעופף. חייבים זה חייבים.

מגישים לנו את המנה הראשונה. דווקא טעים ולנו תאבון בריא. אז
מגיעה המנה העיקרית. אוי ואבוי. דבר כזה לא ציפיתי לו. עד
היום, ממרחק השנים אני זוכרת את הבהלה, הגועל והפחד שאחז אותי
כשראיתי מה בצלחתי. הניחו בצלחתי סרטן. ככה פשוט מאד סרטן.
סרטן????
לא יכולתי להעלות בדעתי שאגע בדבר המפחיד הזה לא כל שכן גם
לאכול את זה.
מה עושים? שמשון יצעק - רק זה מה שחסר לי. מימיני ישב גילי,
(אהבתי הראשונה והטהורה) ומשמאלי יונתן. תליתי בגילי מבט מתחנן
ומבועת. הוא לא היה צריך שאכביר במילים. הבין. לקח בידיים ככה
בפשטות את הסרטן מצלחתי מה שגרם לי להתפלץ. ביצע אותו לשניים
ומסר חלקו ליונתן. כל כך רווח לי אך הגועל שחשתי לא עזב אותי
גם כשהתחלנו להפליג חזרה. וכך פעם ראשונה בחיי הקאתי את נשמתי
גם אני בים. אך לא בגלל מחלת הים שתקפה שוב את הילדים.

שוב אנחנו בהפלגה. חושבים על הדרך הארוכה הביתה. אנחנו כבר
מתגעגעים. רוח קצת חזקה קיבלה פנינו עם היציאה מהנמל. החלו
גלים. למזלנו הרוח היתה גבית מה שהגביר את מהירות השייט.

במהלך ההפלגה היו צריכים להעלות לספינה את אבנר שחש ממש רע. את
חגי כדי שלא נאלץ לזרוק אותו כל פעם לים, בספינה יש שירותים,
ואת גליה המסכנה שעד אלינו שמענו את זעקות התחנונים שלה "חיפה
שלי, איפה חיפה שלי רוצה לחיפה שלי". לא הפסיקה להקיא וסבלה כל
כך.

למחרת. כבר רואים מרחוק את מתאר החוף של צידון בלבנון. יבשה!!!
התרגשות. הים רגע בינתיים וההפלגה התנהלה בנעימות.

לפתע... משהו מפחיד. נראה כתם ענק שחור מתחת למים לפנינו. מה
זה? הספינה נעצרה וקיבלנו הוראה לשחרר מפרשים. אנחנו במתח. מה
זה הדבר הזה? אולי לווייתן? אולי מפלצת ים אגדתית? אט אט הגוש
השחור מתחיל לעלות על פני המים. דמינו קפא בעורקינו מרוב פחד.
שקט מסביב. אף אחד לא מעיז להוציא הגה מפיו. עינינו פקוחות
לרווחה. והנה הגוש מבצבץ כבר מעל המים ועוד דקה או שניים
ורואים אנחנו גוף מתכתי של צוללת העולה ממש מלפנינו.
אוי ואבוי. אנחנו מול חופי לבנון. הנה באו להתקיפנו או לחטוף
אותנו. אנחנו חשופים. סירות מפרש פתוחות, אין ציוד הגנה. תפשנו
ליד כל שהיה לנו. החזקנו בידינו את הנשק היחידי שלנו. מלפפונים
ועגבניות.

לפתע נפתח צריח הצוללת ואנשים עולים לסיפון וצועקים בעברית.
"היי יוסלה!!!" מה נשמע?
ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה שפרצה מפי כל הילדים והמלווים.
פרץ של צחוק שחרור נשמע מסביב. חשבנו לנו אהה יוסל'ה דרור היה
מפקד צי הצוללות בחיל הים כנראה באו להגיד לו שלום.
אבל לא. התברר שבארץ כוננות מלחמה. הסתיימה ההמתנה. המלחמה
בפתח ועלינו להגיע הביתה בגרירה לספינה. להגיע כמה שיותר מהר
לחוף מבטחים.

כל שייט מכיר את הסיוט הנוראי הזה לשבת בסירה ולהיגרר על ידי
ספינה. עם סרחון המנוע עליך.
גם מי שקיבתו מברזל חש את גלי הקבס עולים מקרבו. והפחד שלא
נתנגש בסירות האחרות הקשורות גם הם לספינה. אבל אין ברירה.

עם שקיעה הגענו מול נמל חיפה. המראה שקיבל את פנינו סחט את
שארית נשימתנו. הר הכרמל המואר כולו, הנמל בשלל אורות. מראה
מרהיב ביותר. כמו ציור קיטשי של אמן מוכשר. אין תמונה שתוכל
להראות יופי שכזה.
הספינה נכנסה לנמל להסדיר במכס ענייני הניירת וחזרה לגרור
אותנו הביתה.
הגענו לפנות בוקר הביתה. בחוף כבר חיכו יחד עם הורינו ובני
משפחותיהם של המלווים שלנו, גם ג'יפים צבאיים אשר המתינו לגייס
לצבא את המלווים שלנו. שם על החוף, הספיקו לחבק ולנשק את
נשותיהם ואת התינוקות ויצאו כששניים מהם לא חזרו עוד.
הלכתי לבית ההורים. לאחר מקלחת חמה וטובה נשכבתי לישון ולא
התעוררתי עד למחרת בערב. ישנתי 24 שעות.
ובקיבוץ תוהו ובוהו, גייסו את כל הגברים. נשמו לרווחה שהנה
הגענו. ישר הפשלנו שרוולים ומיד התחלקנו לקבוצות. חלק הלכו
לדאוג לחליבת הפרות ברפת, והיתר עשו את כל יתר עבודות המשק.
אני מיד קיבלתי תפקיד בטחוני, נשלחתי לקורס מזורז. תפקיד זה
אני ממלאת עד היום.

כעבור יומיים פרצה מלחמת ששת הימים.