תמיד ניסיתי לחשוב איך חיים מלאכים.
לבושים בלבן, היה לי ברור. הבנות לבושות בשמלות לבנות ארוכות,
מן בד שקוף כזה כורך סביבם מעל השמלה. ההילה הלבנה שלהם זוהרת
מעל ראשם וכנפיים קטנות מבצבצות בגבן. הן לא עפות, הן מעופפות
ביחד עם צעדי ריקוד. שיערן ארוך, מגיע כמעט עד הכתפיים. אני לא
יודעת למה, אבל תמיד היה נדמה לי שהמלאכיות כולן, נראות אותו
הדבר. תלתלים חומים קצת אחרי הכתפיים, עיניים חומות גדולות והן
רזות ויפות כאלה. מבט אחד בהן גורם לך להרגיש הרבה יותר טוב.
מבט אחד בהן גורם לך להרגיש בעננים, כאילו העולם המושלם הזה
אותו תמיד דמיינת, קיים.
את המלאכים הבנים לא הצלחתי לדמיין. חשבתי על חולצה ומכנסיים
לבנים. הם גבוהים כאלה ויש להם פנים של ילדים. חיוך כובש
וכנפיים קטנות המבצבצות גם בגבם. גם הם לא עפים, הם מעופפים
ביחד עם צעדי ריקוד. המלאכים והמלאכיות הם חברים טובים. מדברים
על הכל. על חלומות, על שאיפות, על מטרות ועל החיים והמוות. כן.
הם לא פחדו לדבר על המוות.
תמיד היה נדמה לי שבמקום בו חיים מלאכים יש מן שירה חלושה כזו
של מלאכים. קול מדהים של מלאכית המזמזמת איזה שיר ישן שנזכרה
בו ואז כל המלאכים מצטרפים אליה והם שרים כמו במקהלה. בלי
זיופים, בלי קולות רקע, כל השיר כל כך מושלם. קולות חדים
ונקיים, קולות של מלאכים.
הבתים שלהם תמיד נראו לי כמו אוהל לבן פרוש. מיטות הם לא
צריכים, הם ישנים על העננים. כל החדרים באוהלים לבנים, הכל כל
כך חלק ולבן ויפה.

תמיד ניסיתי לחשוב איך חיים מלאכים.
ניסיתי לחשוב מה הם חושבים כשהם מסתכלים על העולם שלנו. כשהם
רואים אותנו מלמעלה, עושים את הטעויות הכי גדולות שלנו,
מתאהבים ושמחים, בוכים וכועסים.
כשהייתי קצת יותר קטנה חשבתי שהם עושים ישיבה פעם ביום ודנים
בנו, האנשים הקטנים מלמטה. הם מעלים בעיות שעלו אצלנו, מדברים
על צרות ומספרים על דברים טובים ומשמחים שאנחנו עוברים.
דמיינתי אותם יושבים על יד הגדול ההוא, נו, זה שכולם מאמינים
בו, והם מספרים לו וצוחקים עלינו. יותר נכון, הם רוצים לצחוק
איתנו, אבל אנחנו לא ממש שם, או שהם לא ממש איתנו. הם צוחקים
כי הם אוהבים אותנו ומצחיק אותם לראות אותנו מתמודדים. הם
צוחקים כי הם אוהבים לראות את אהוביהם מתבגרים להם מול
העיניים. כל כך הרבה, עד שלא יאומן.
לאחר שקצת גדלתי, הבנתי שהמלאכים לא משקיעים עד כדי כך זמן לכל
בעיה וסיפור שקורה אצלנו. אנחנו יותר מדי בני אדם בעולם אחד,
ואין מספיק מלאכים בשביל כולם. לכן, הם פשוט מסתכלים ושולחים
לנו אהבה, אור, נחמה, אושר ועוד כל מיני תכונות של שלמות שיש
להם מהם כל כך הרבה. הם עוזרים לנו לשרוד בעזרת התכונות האלה,
ככה יש לנו כוח להתגבר ולהמשיך לחיות.

תמיד ניסיתי לחשוב איך חיים מלאכים.
ניסיתי לחשוב מה קורה כשהם קוראים את היקר להם מכל, החבר הטוב,
בעל משפחה או כל מישהו אחר, גוסס להם מול העיניים. ניסיתי
לחשוב האם הם מרגישים את הקרבה הזו, שאותו בן אדם מרגיש אליהם
באותו רגע. ניסיתי להבין איך זה הגיוני, שאם יש כל כך הרבה
מתים בעולם הזה, לכל אחד יש מלאך שבה ומביא אותו לגן העדן
המדהים הזה, העיר של המלאכים. ניסיתי להבין איך המלאכים שורדים
את כל מקרי המוות, ואיך הם נשארים כל כך אופטימיים אחריהם.
רק בזמן האחרון הבנתי, שכשמישהו גוסס, המלאכים לא יכולים לשלוח
לו מהשלמות שלהם. המלאכים לא יכולים לשיר לו שיר מלאכי, או
לעודד אותו. המלאכים לא יכולים להרגיש את הקרבה הזו שאותו בן
אדם מרגיש אליהם. המלאכים בכלל לא יכולים לראות מי עומד לבוא
להיות לידם באוהל הלבנבן שלהם. כי אפילו שהעיר שלהם מושלמת והם
יכולים לראות הכל, הם לא מסוגלים לראות מוות. אולי כי זה מה
שגרם להם להיות כל כך מושלמים והם לא רוצים להרוס את זה, אולי
כי זה לא בא בחשבון שמלאך יראה את הסיבה בגללה הוא נמצא שם, או
אולי בגלל שמוות זה מה שהם. כל אותם מלאכים.

תמיד ניסיתי לחשוב איך חיים מלאכים, כשבעצם שכחתי
שהמלאכים עצמם, אינם חיים.

לא עוד.