על "בדלתיים סגורות", על סארטר

להגותו של סארטר נחשפתי  דרך גיבסון, מנהל אמנותי של הבלקוני
ובמאי הצגה שתורגמה והותאמה לעברית לפי מחזה זה. שמעתי על האיש
והגותו עוד קודם, אך מעולם לא התעמקתי בה, גיבסון עורר בי את
הסקרנות. יש בו משהו כזה באופי, לגיבסון.

סארטר היה פילוסוף צרפתי, ממנסחי האקזיסטנציאליזם האתאיסטי.
כמו כן, כתב מספר ספרים ומחזות. הספר הכי זכור לי הוא "על היש
והאין". הוא היה בן זוגה של הפילוסופית הפמיניסטית סימון
בובארי, במעין יחסים פתוחים, בהם נהלו שניהם רומנים גלויים
מהצד, אצלה היה אלבר קאמי, בין השאר.

במחזה זה בוחן סארטר את יחסנו לחברה ויחס החברה אלינו, נושא
החוזר בהגותו מספר פעמים. דרך זה, הוא בוחן את יחסנו לתודעה
שלנו ולפשעים שאנו מבצעים דרכה, כשאיננו לוקחים אחריות על
הבחירות שלנו... הגהנום הוא הזולת, אמר סארטר, שהרי החברה היא
החונקת ומדכאת האותנטיות שבאדם, החברה היא השופטת וזוקפת אצבע
מאשימה על כל חריגה, אמיתית או מדומה, ממה שמוסרי בעינייה.
אבל, אומר סארטר, בעצם האחר הוא תרוץ, שהרי לכל אדם יש אחריות
על הסבל שנגרם לו או לסביבתו. אז הגהנום הוא אני, מסתבר.

קניתי בחנות ספרים, די מזמן יש לציין, את התרגום. היה מעניין.
גארסין, אינז ואסטל, כך קוראים לדמויות, מוכנסים לחדר מסתורי
ללא מראות וננעלים שם. לקורא אין מושג איך הגיעו לשם בהתחלה,
גם אין לו מושג מהו החדר. בהמשך מתגלים הפשעים, האמיתיים
והסמויים, של כולם, בצורה החושפת את האדם במערומיו הנפשיים.
גארסין, למשל, התעלל באשתו, אך הספור מורכב יותר...

כדאי לכם לקרוא את המחזה, יחסית הוא קצר ותמציתי, אחרי שקוראים
מספר עמודים בסבלנות מתמכרים, לעומת זאת אני לא ממליץ לקורא
הבלתי מיומן על  הספר "הבחילה" של סארטר, ספר מייגע שעדיין לא
סיימתי.

מקווה שתהנו...