לך, רק בשבילך.


מי אמר לך שאת מוזרה, מי אמר שזה אסור
ומי זרק לך איזו הערה, תגידי זה סגור

הייתה שעת צהריים, יום הזיכרון. כמו כל שנה, השמיניסטים של
התיכון שלנו- כלומר השכבה שלי, הייתה צריכה לעשות משמרות כבוד
ביד ושם. תורנות. שירה הודיעה לכל מי שעוד העז לתעות, שהיא
ואני ביחד. שקוף. אין מי שלא ידע ששירה ואני צמודות כמו דבק
מגע כבר בערך מהיום שידענו להגיד "אימא".
כל משמרת הייתה חצי שעה, כי החום היה היסטרי וביה"ס לא רצה
לקחת על אחריותו שחס וחלילה אחד מ-400 תלמידי שכבת השמיניסטים
ישכב בביה"ח דווקא בערב יום העצמאות. ועוד בגלל התייבשות.
אסור היה לדבר, אז שירה- שהיא הבנאדם הכי מחושב שאני מכירה,
הביאה שני דפים ושני עטים, שנוכל להתכתב. "מה עושים היום?" היא
כתבה בכתב המסולסל שלה. "האמת? בכלל לא יזיקו לי כמה שעות שינה
נוספות" רשמתי. "שינה? היום? עמית, את שפויה??? זה יום העצמאות
האחרון שלנו בתור תלמידות. שנה הבאה מי יודע באיזה בסיס נידח
נהיה!!!" שירה הפציצה בסימני קריאה. "נו, על מה חשבת?" ידעתי
שכבר אין טעם להתווכח. "רוק עצמאות! בראשון! יהיה ענק!!!" שירה
ממש אוהבת סימני קריאה. "דווקא בראשון? אבל... הוא יהיה שם.
הוא בטוח יהיה שם. כל עוד היהודים מופיעים אין מצב שהוא לא
יגיע" רשמתי, מנסה את כוחי בויכוח שהסוף שלו ידוע מראש. "מי?
תום? אין מצב. חן סיפרה לי שהוא מתכנן לנסוע לאיזה מסיבה
בצפון".

מי אמר לך שאת מוכרחה, ומי לחץ אותך לקיר
בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר

חן, היא הבת דודה של שירה. אותה חן, שבביקור האחרון שלנו אצלה,
לפני כמה חודשים, הכירה לי את החבר הכי טוב שלה- תום, שבימים
אלו, כמעט שלושה חודשים אחרי הפרידה, נקרא האקס המיתולוגי שלי.
זו הייתה טעות משמיים. ההיסחפות, הלילות הארוכים ללא שינה,
המהירות שבה הכול קרה. זה נידון מראש לכישלון. מה לבנאדם הכי
שווה בארץ, עם העיניים הירוקות, שלבדן יכלו לכבוש לו כל אחת
שירצה, עם הגיטרה שהייתה תלויה לו באופן תמידי על הכתף, הגיטרה
שבאותם לילות ארוכים הייתה המשענת של שנינו ועם החיוך הכובש,
ולבת-אדם הכי מופנמת בירושלים ובסביבה? כנראה שהיה משהו, אחרת
אין לי הסבר למה שקרה שם באותם חודשיים שהיינו יחד.

אבל היא שם בחלומות שלא יתגשמו בלעדייך
היא מחפשת ת'מקום שבו, לא תחשוב עוד עליך

"אני לא יודעת שירש. הסיכון גדול מדי. אני לא יודעת אם אני
אוכל להתמודד עם לראות אותו" השפלתי מבט, מחכה ששירה תסיים
לקרוא. "אני לא מבינה מה הבעיה הגדולה שלך! את זרקת אותו. עד
היום אני לא מבינה למה, אבל בד"כ זה שזורק הוא זה שפחות איכפת
לו" היא שרבטה. "זה יותר מדי מסובך..." הושטתי לה את הדף.
בדיוק אז באו להחליף אותנו.
"היום ב-9 אני אצלך. תלבשי את החולצה היפה הזו שקנינו בשנקין
לפני שבועיים" היא הודיעה לי חגיגית ונכנסה לאיביזה האדומה
שלה. שירה הייתה הראשונה להוציא רישיון בשכבה. בעוד כולנו
היינו מקרטעים בקושי על אופניים, שירה כבר הגיעה עם אוטו משלה,
שקנו לה אבאימא, אחרי שהוציאה 100 בבגרות בלשון.
ידעתי שאין מה להתווכח. שירה כבר הייתה בחצי הדרך לת"א.
אז התלבשתי. בחוסר רצון מובלט. כבר רואה בדמיוני אותו עומד שם,
שעון על הדשא, עם ערימת מעריצות שיושבות מסביבו ומסתכלות עליו
בעיניים נוצצות.
שירה צפרה לי ב21:00 בדיוק. היא כמובן נראתה נהדר- עם ג'ינס
שהכינה לבד, מתרחב בקצה כמו שהיא אוהבת, חולצת סטרפלס תכלכלה
וז'קט ג'ינס, להשלמת המראה הכללי. אני לעומתה נראיתי כמו פליטת
שואה. זרקתי על עצמי את אותו ג'ינס שלבשתי בבוקר ל"יד ושם"
ולבשתי גופייה שכיסתה את הבטן- שלעומת השטוחה של שירה, היו בה
כמה וכמה צמיגים. "יהיה כזה כיף" שירה חיבקה אותי בהתלהבות.
הגענו בדיוק בזמן שהכול התחיל להתחמם. אחרי שאספנו את חן
ומצאנו חניה "רחוק מהעין רחוק מהלב", נכנסנו למקום- בדיוק
למצוא את דנה ברגר מפזמת על הבמה בהתלהבות. "אני מקווה שאתן לא
חושבות לעמוד קרוב לבמה" אמרה חן שלעומת שירה, הייתה צפונבונית
מובהקת. "לא, אל תדאגי" אמרה שירה ונופפה לאיזה שני בנים
שהכירה מהשכונה של חן.
השעות עברו להן, ועם כל שעה שעברה, התחלתי להשתחרר. כנראה שאני
באמת סתם פרנואידית. תום לא נראה אפילו באופק. בסביבות 3,
כשלהקה לא מוכרת עלתה לבמה, התיישבנו שלושתנו על שמיכה שהבאתי
מהבית, נרגעות מההמולה. "אני ממש צריכה לשירותים. שירה, את באה
איתי?" שאלה חן. "כן, בטח. עמית, את באה?" היא פנתה אלי. "לא,
זה בסדר. אני אחכה לכן פה. מצאנו מקום טוב וחבל לאבד אותו. אני
אסתדר" אמרתי ואותתי להן בידי להתקדם לכיוון השירותים הכימיים.
"את בטוחה?" שירה דאגה. "מאה אחוז. מקסימום יש לנו פלאפונים"
קרצתי אליה והסתובבתי חזרה לבמה.
"היי" שמעתי קול מאחורי. לרגע נרעדתי, בטוחה שזה הוא, אבל
כשהסתובבתי וראיתי פרצוף לא מוכר, להפתעתי נרגעתי. "היי"
חייכתי בקושי. "מה עושה ילדה יפה כמוך פה לבד?" הוא שאל והזמין
את עצמו אוטומטית לידי על השמיכה. "אני לא לבד. חברות שלי הלכו
דקה לשירותים" לא הסתכלתי עליו. אני הבנאדם הכי ביישן שקיים.
כולם אומרים לי שזו התכונה שהכי הורסת אצלי. "ואיך קוראים
לננטשת?" הוא שאל, מנסה ללכוד את מבטי. "עמית" סופסוף הרמתי
אליו מבט והעזתי להסתכל לו בעיניים. "שי" הוא הושיט את היד
ללחיצה.

אם אתה הולך אז קח אותי, אתה שומע זו אני...

כשחן ושירה חזרו, שי ואני כבר היינו באמצע נשיקה ארוכה. אין לי
מושג אם הוא התחיל, או אני התחלתי ובטח שאין לי מושג איך הגענו
למצב הזה. כל מה שאני זוכרת זה שדיברנו ודיברנו- יותר נכון אני
דיברתי, בעיקר על תום, הוא רק שתק והנהן, וזה כנראה הספיק.
בשעה 4 וחצי לפנות בוקר, באמצע אצטדיון הומה אנשים, התנשקתי עם
מישהו שהכרתי בדיוק לפני שעה. וזה היה כל-כך פשוט, כל-כך
טבעי.

אם אתה הולך אז קח אותי, אתה שומע זו אני... שרה אליך

"אולי תבואו לשבת איתי ועם החברים שלי? אנחנו יושבים לא רחוק
מפה" שי הצביע לעבר נקודה לא ברורה באופק. "בטח!" שירה קפצה.
היא לא הייתה רגילה לזה שאני מוצאת בחור לפניה. ועוד בחור
שנראה ממש לא רע. "אנ'לא יודעת..." אמרה חן. היא, לעומת שירה,
עיקמה את האף ברגע שהן חזרו מהשירותים (אחרי שעה בערך) וראו
אותי מחליפה נוזלים עם מישהו לא מוכר. "הכול יהיה בסדר!" אמרה
שירה ומשכה אחריה את חן. אני הייתי לגמרי מוקסמת אחריו.
"תכירי..." אמר שי והחניק פיהוק, "ליה, קרן, נועם ודניאל" הוא
הציג בפני את החבר'ה שלו, שלא נראו בכלל מעוניינים בי או
בחברותיי. "אולי כדאי שנזוז" הרגשתי לא נוח. בעיקר בגלל חן
ושירה. "שטויות. רק הגעתן. בוא שבו. עוד מעט יחזור אחד מהחבר'ה
שלי מהשירותים וינגן קצת בגיטרה. יהיה מגניב" הוא הבטיח והושיב
אותנו כמעט בכוח עם ה"חבר'ה" שלו.
"חזרתי!" שמעתי קול מאחורי. ידעתי מיד.

אבל היא שם בחלומות שלא יתגשמו בלעדייך
היא מחפשת ת'מקום שבו, לא תחשוב עוד עליך

"עמית...", "תום". דווקא היום. דווקא פה. דווקא עכשיו. שי!
הבטתי עליו אבל הוא כנראה לא קלט בשיט את החשמל שרץ בחלל
האוויר ביני ובין תום. "חשבתי שנסעת למסיבה בצפון" הבטתי
בתוכחה דווקא על חן. גם כן מבינה גדולה. "הייתי אמור... אבל את
יודעת שאין מצב שאני אפסיד הופעה של היהודים" הוא ניסה להראות
כאילו הכול סבבה בינינו. כאילו רק לא לפני שלושה חודשים אמרתי
לו שאני לא יכולה. לא מסוגלת. "אני יודעת..." לחשתי כמעט
לעצמי.

אם אתה הולך אז קח אותי, אתה שומע זו אני...

ניסיתי להתעלם ממנו. ניסיתי כמה פעמים להסתובב לשי בהפגנתיות,
להתחבק, להתנשק, כל הדברים שהיו כל-כך לא מתאימים לי ותום
כל-כך שנא. לא סבלתי להתגפף בציבור.
אבל פתאום כל הקסם של שי התפוגג. שי? מי זה שי? ומי בכלל יחשוב
על ה-"שי" הזה, יהיה מי שיהיה, כשהבנאדם הכי מדהים בעולם לא
מפסיק לנעוץ בך מבטים?
"אני רוצה לדבר איתך" הוא לחש לעברי כשכבר כולם היו רדומים.
שירה וחן פרשו כבר ב-5, כמה דקות אחריהן גם החבר'ה של שי, וממש
עכשיו נרדם שי בזרועותיי. "אני לא חושבת שיש לנו על מה
לדבר..." אמרתי. "את יודעת שכן... בואי" הוא סימן לי לקום.
הזריחה כבר כמעט עלתה, ונשארה רק הופעה אחת. של היהודים. כמו
סהרורית קמתי מיד והלכתי אחריו. "עמית, למה את עושה את זה
לעצמך? למה את עושה את זה לנו?" הוא החזיק לי ביד, וזרמים
נעימים עברו לי לכל אורכה. "מה? עושה מה, תום? שי ואני ביחד.
בינינו זה נגמר. אתה יודע את זה" אמרתי מנסה לא להביט בו.
יודעת שברגע שעינינו ייפגשו כבר לא יהיה מנוס. "אני יודע.
השאלה אם את בעצמך יודעת..." הוא אמר ובאותה שנייה הרמתי את
העיניים בדיוק בשביל להיתקל בעיניו. "אני לא מסוגלת..." דמעות
הציפו את עיני. "את לא מסוגלת מה? אני יודע שאת לא שמה על שי
הזה. עמית, את ואני זה גורל. זה נכתב בכוכבים. למה כל כך קשה
עליך המחשבה שנהיה ביחד? ביחד על אמת?" הוא ליטף לי את השיער,
כמו שתמיד אהבתי שעשה. "אני לא יודעת... אני בעצמי לא מבינה את
עצמי רוב הזמן" אמרתי, מנסה לעצור את הדמעות בלי הצלחה.
"...לא קל, תודי את פוחדת כמה רצית להמשיך ואמרת חבל..."
היהודים שרו, ותום ואני התקרבנו. "אני אוהב אותך. אני אף פעם
לא אפסיק לאהוב אותך, תביני!" הוא אמר וחיבק אותי בכוח. כאילו
היה לי הכוח להתנגד. "גם אני. גם אני אוהבת אותך" אמרתי מנסה
להילחם בדמעות בלי הצלחה.
מסתכלים. מתקרבים. נשיקה.

אם אתה הולך אז קח אותי, אתה שומע זו אני... שרה אליך.