רצה במרוץ חד סטרי
מושיטה יד
אל הייאוש
הייאוש מגרש אותי מפניו.
וכי מי צריך ייאוש כשיש חיוך?
החיוך מתמתח לאט. גס ואלגנטי, מלא סיפוק,
פותח עיניים ארסיות. נוטפות רעלים מתוקים,
חובקות ריסים עגולים. מעליהם -
לא צלליות. רק צללים.
הצללים שלי רצים במרוץ חד סטרי
מושיטים יד
אל האינטלקט
האינטלקט מגרש אותם מפניו.
וכי מי צריך אינטלקט כשיש ריסים עגולים?
ריסיי העגולים נוגעים בארס. ארס עיניי
מקפיצם למקומם. המתוק הרעיל מטפטף,
את שפתי מלטף. ושפתיי מכפתרות חיוכן.
אין חיוך על פניי.
ואני במרוץ החד סטרי. ללא הצללים.
הייאוש דוחף אותי לאינטלקט. האינטלקט דוחף אותי לייאוש.
רכבת הרים בראשי.
והמרוץ חד סטרי.
סופו יחיד. |