ידי בוקעת את מסך המים
ואז פניי
מחייכות בחדווה.
ידי השנייה אוחזת
באוצרי הבלום,
נוצץ ויפהפה,
חיפושיי הגיעו לסופם.
אך רגע!
היכן כולם?
לכל כיוון שאסתכל
אראה רק גלים
זורמים בקלילות
ואדישים למצוקתי.
תנועה תופסת את עיני
מסובב ראשי בהתרגשות,
אך זו רק ציפור.
לבד אני,
כתם לבן בשפע ירקרק.
דמעות מחליקות מעיניי
מוסיפות מליחותן לאוקיינאוס.
האם ייתכן כי שכחוני
האם ביליתי זמן כה רב
בחיפוש אחר אוצרי?
פניי,
עתה מעוותות בייסורים
מחליקות באיטיות
אל מתחת לפני המים
וידי נשמטת בחוסר חיים,
אוצרי נופל מאחיזתה
בעוד אני נכנע לחיבוקו הקריר
של הים,
מקור החיים. |
