תודה לכולם, אני גאה ונרגשת ממעמד נכבד זה, סוף דרכי.

כעס יקר,
איתי לאורך כל הדרך, חבר נאמן, יד ביד, אני ואתה, ידענו להרוס
כמו שאיש לא ידע. הראת לי כוחות שלא ידעתי כי קיימים בי, הסתרת
ממני את הפחד, את הכאב, את חוסר האונים, עשית אותי חזקה. תמיד
מלווה אותי כשהחיים מתחרבנים, היחיד שמסכים עם כל מילה שלי
כשאני מאשימה את כולם.

פחד יקר,
שמרת עליי, עטפת אותי צמר גפן כמו שעוטפים כוס זכוכית שבירה.
הצדקת את כל מה שלא עשיתי, לא טעמתי ולא ניסיתי. הענקת לי פינה
חסודה הרחק מכולם, הרחק מעצמי.

אהבה יקרה,
גם כשהייתי בקושי קיימת את חיית, נשאת אותי לאן שהיתחשק לך
בעוצמתך האינסופית, טלטלת את חיי. חבל שעם השנים שתינו השתננו,
את התחלת לדבר הרבה (פעם כשהיית שותקת הייתי מבינה הכל) וכעת
מרוב מילים ארוכות קשה לי להרגיש אותך. ואצלי? הציניות, מפלצת
תלת ראשית, חילחלה לכל נקבוביות עורי, תפסה את מקומך.

תודה על הכאב שבלעדיו לעולם לא הייתי יודעת כמה מאושרת הייתי
לפעמים, תודה על האכזבות והכשלונות שרק בזכותם אני רואה כמה
הצלחתי בסוף, תודה על כל הפחדים שגרמו לי להיות אמיצה.
תודה לכם על שיתוף הפעולה.