טיפות דם זהובות צונחות,
על אדמת בור צחיחה.
השותה אותן בתאווה
ומיד מקיאה אותן,
יודעת היא,
כי לא  אליה שייכות
מוצאן שמימי,
מקומן שם.

אנשים מצקצקים בלשונם,
מלאכית מסכנה
האם לא למדה מניסיון קודמיה
מדוע לא נזהרה ממטוס הסילון?
זה קרע כנפה
כסכין חדה דרך דף נייר.
טס ליעדו בלי לדעת,
כי כרגע היה מעורב
בתאונה שמימית.

דמות שוכבת על אספלט
כנף אחת רוטטת בכאב
והשניה,
רק גדם מדמם.
אך גם במצבה החמור,
יפה היא,
כאור זריחת השמש
בעיני העיוור.
אנקות כאבה
כסימפוניית מיתרים
לאוזני חירש.

עמדו סובבים
בשתיקה חסרת אונים.
טיפול באדם ידעו,
אך כיצד מטפלים בדייר עננים?
ובין רגלי המבוגרים,
הגיח הילד.
בעודו מושך באפו,
דמעות צער מכתימות פניו
רכן וחיבק את המלאך,
דמעותיו זולגות על עורה הצחור.

ואחד אחר אחד,
חיקוהו.
עד כי נעטפה המלאך בסבך אנוש
ערב רב של ידיים זקנות וצעירות,
בעדינות בה נוגעות.
ודמעות מלוחות,
כמטר היורה
פרצו וכיסוה ופצעיה.

ובעת מגע בכנף הפגועה,
הפכה כל דמעה
לנוצה.
וכל מילה אוהבת,
הזרימה מעט כוח לגוף הרצוץ,
והגביר את זוהרו.

והנה לבסוף הזדקפה,
שתי כנפיים אדירות
פרושות מאחוריה
ככנפי מלאך נוקם.
אך חיוכה מתוק מדבש היה,
ועיניה קרנו אהבת שמיים טהורה
וברכתה נתנה לכל.

ואז התעופפה משם,
עיניים שעדיין דמעו
עוקבות אחריה בחדווה.
הו מלאכית יפה שלנו
חשבו רבים,
אנא,
הזהרי ממטוסים.